בש"א 10415/07 מאיר עטר נ. אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף לבית משפט זה.

1.

בפסק הדין נשוא הבקשה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נדחו טענות המערער נגד החלטת המשיבה 2 להפסיק את שאילתו של המערער מהמשיבה 1. פסק הדין ניתן ביום 12.11.2007. הבקשה לפניי הוגשה ביום 6.12.2007. נטען בה כי פסק הדין התקבל במשרדו של בא-כוח המבקש ביום 18.11.2007. משביקש להגיש את הבקשה לדיון נוסף ביום 3.12.2007, סרבה מזכירות בית המשפט לקבל את ההליך לרישום ומכאן הבקשה להארכת מועד. בבקשה נטען כי בא-כוח המבקש פירש את תקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, תוך הסתמכות על תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורות כי מרוץ המועדים להגשת ערעור מתחיל עם המצאת פסק הדין. לטענת המבקש, בא כוחו פנה למרכז המידע של בית המשפט העליון טרם שחלף המועד להגשת העתירה והובהר לו כי תחילת מרוץ המועדים הוא יום קבלת פסק הדין במשרדו של בא-כוח המבקש. המשיבות מתנגדות לבקשה.

2.

מרוץ המועדים להגשת הבקשה לדיון נוסף החל מעת מתן פסק הדין, ביום 12.11.2007. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת, כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, "אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט גישה קפדנית ומצמצת (ראו, המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף.

3.על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה. בבקשה, שאינה נתמכת בתצהיר, נטען לטעות בדין באשר למועד בו מתחיל מרוץ המועדים להגשת ההליך. טעות זו אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא בגדר דין מושרש. טעות כזו בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועד אינה מקימה, ברגיל, "טעם מיוחד" להארכת מועד, לא כן שכן אין היא מקימה "טעם מיוחד" מוגבר כנדרש לעניין בקשה לדיון נוסף. המבקש אינו מצביע על נסיבות מיוחדות נוספות אשר בכוחן המצטבר עשויות להגיע לכדי הטעם המיוחד הנדרש, ואשר יש בהן כדי להצדיק פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבות. הטענה לעניין הפניה למרכז המידע נטענה בעלמא, אף ללא ציון מועד הפניה וללא תצהיר. בהקשר זה יש לזכור, בין היתר, כי למבקש ייצוג משפטי, כי ידע על מתן פסק הדין מבעוד מועד וכי הוא עמד לרשותו באינטרנט. בנוסף לכך, עיון בחומר המצוי בתיק מעלה כי על פני הדברים אין ההליך מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. פסק הדין אמנם נוגע בשאלות של בטיחות נהיגה באוטובוסים, שיש להם מטבע הדברים חשיבות ציבורית. אולם על פני הדברים לא מצאתי כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה אשר מפאת קשיותה, חידושה או היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.