בש"א 106/14 דוד חדד נ. פנינה בהרי

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.11.2013 בה קיבל בקשה שהגישו המשיבים 1-3 להפסקת הליכי בוררות בין המבקש למשיבים 1-3 בקשר עם מכירת נכס מקרקעין השייך ליעל - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: האגודה ), נוכח מינויו של המשיב 5 למפרק האגודה.

הבקשה המקורית, אליה צורף עותק של הודעת הערעור, הוגשה ביום 6.1.2014 וצוין בה כי מדובר באיחור של יום אחד אשר נבע מכך שהמבקש היה בניו-יורק, ובשל סופת שלגים שהתרחשה במועד הרלבנטי נוצרו עימו בעיות תקשורת.

הבקשה הנזכרת היתה לקונית ונעדרה פירוט הולם וכן לא נתמכה בתצהיר, אך אפשרתי למבקש להגיש בקשה משלימה מטעמו, ולהתייחס בה גם לשאלה האם נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה, ובבקשה המשלימה אותה הגיש הוסיף המבקש כי ההחלטה הומצאה למשרד בא-כוחו ביום 20.11.2013, ומכאן כי המועד להגשת ההליך חלף ביום 5.1.2014. עוד הוסיף המבקש בתצהירו כי על פי התכנון היה אמור לשוב לישראל, אך הדבר לא צלח בשל סופת השלגים כאמור.

2.

המשיבים 1-3 סבורים כי נתונה אמנם למערער זכות ערעור על ההחלטה, אך כי אין מקום ליתן ארכה כמבוקש. בהקשר זה הם מציינים כי לא הובהר מדוע נוכחותו של המבקש בישראל היתה נחוצה לצורך הגשת ההליך בידי בא כוחו, וכי בניגוד לרושם אותו מנסה המבקש ליצור יציאתו מן הארץ לא היתה מקרית אלא הוא נמלט מנושיו. מכל מקום יש לטענתם להתנות את הגשת ההליך בהפקדת הפיקדון עליו הורה הבורר בהחלטתו מיום 26.6.2012.

המשיב 5 מצידו טוען כי בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) למבקש כלל לא נתונה זכות ערעור על ההחלטה, ומכאן כי האיחור בהגשת ההליך הינו ניכר. כן טוען המשיב 5 כי יש ליתן משקל להתנהלותו של המבקש, אשר לטענתו הינה חסרת תום לב.

3.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

לעניין דרך ההשגה על ההחלטה נשוא הבקשה, סבורני כי הדין עם המשיב 5 וכי לא נתונה למבקש זכות ערעור עליה.

כידוע סעיף 38 לחוק הבוררות קובע הסדר ייחודי הסוטה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי - המבחינים בין "פסק דין" עליו ניתן לערער בזכות ובין "החלטה אחרת" עליה ניתן להשיג ברשות בלבד - בקובעו כי כל ערעור על "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957", דהיינו הערעור טעון רשות בין אם הוא נסב על "פסק דין" ובין אם הוא נסב על "החלטה אחרת".

בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי נוכח תכליותיו של מוסד הבוררות ושל חוק הבוררות יש להעניק לתיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" פרשנות מרחיבה, כך שאין היא חלה רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות בקשר עם "ענייני בוררות שונים הקשורים 'בקשר ענייני הדוק' לחוק הבוררות" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פסקה 5 (25.9.2006) (להלן: עניין ארוך )), וכפי שנקבע בעניין זה בע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003):

"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכל בהתאם לעניין" ( שם , 945). כן ראו: עניין ארוך , פסקה 7; בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (11.7.2011) (להלן: עניין בן שמן ); בש"א 2287/11 וינברג נ' רייסנר (9.5.2011)).

המשיב 5 סבור כי החלטת בית המשפט קמא ניתנה בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק הבוררות הקובע כי הסכם בוררות "בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" נעדר תוקף, אך גם מבלי להידרש לטענה זו קשה לחלוק על כך שבמרכז ההחלטה, בה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים 1-3 להפסקת הליך הבוררות, עומדים "ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות" ועל עוצמת הזיקה העניינית בין ההחלטה ובין הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים וחוק הבוררות. מסקנה זו יפה היא הגם שהמשיבים 1-3 נקטו בהליך של המרצת פתיחה וגם אם זו לא הוגשה מכוח הוראה קונקרטית בחוק הבוררות עצמו (ראו והשוו: רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010); עניין בן שמן , פסקה 11). יצוין בהקשר זה כי מן ההחלטה עולה כי המשיב 5, מפרק האגודה ביקש מן הבורר להפסיק את הבוררות משזו מתנהלת בעניין הנתון לסמכותו הייחודית, ועל כן למעשה עניינה של ההחלטה ביחס בין סמכויות מפרקה של האגודה ובין סמכויות הבורר. דומני כי קשה לומר שהחלטה זו הנוגעת לסמכות הבורר ואשר בה נקבע לבסוף כי בנסיבות העניין יש להורות על קטיעת הליך הבוררות "והעברת השרביט לידי המפרק", אינה בעלת "קשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות, ואכן כבר נפסק כי לעניין דרך ההשגה על החלטה הנוגעת לסמכויות בורר אין מקום להבחין בין החלטה הניתנת עובר למתן פסק הבורר לבין החלטה הניתנת לאחריו (עליה ניתן להשיג לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות) (ראו והשוו: ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי , פ"ד מה(1) 868 (1991); ע"א 8520/11 אלקאדר נ' אלקאדר , פסקה 5 (3.1.2012)).

אשר על כן ובניגוד לסברתו של המבקש, לא נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה.

4.

למסקנה זו השלכה על מספר הימים אשר היו נתונים למבקש להגשת ההליך, וממילא על משך האיחור בו הוגשה הבקשה שבפניי - איחור של 15 ימים.

בהקשר זה ראוי לציין כי עוד בהחלטה מיום 6.1.2014 אפשרתי למבקש להגיש השלמה לבקשתו בה התבקש, בין היתר, להתייחס לסיווגה הנכון של ההחלטה ולדרך ההשגה עליה, אך בהשלמה שהגיש לא התייחס הוא לכך ולא ניצל הוא את ההזדמנות שניתנה לו בעניין. משלא התייחס המבקש לטעותו לעניין דרך תקיפתה של ההחלטה, למרות ההזדמנות שניתנה לו כאמור, לא העלה הוא כל טיעון לעניין טעותו זו שבדין (כגון לעניין המאמצים שעשה לבדוק את הדין החל, לעניין תום ליבו וכיוצ"ב), כך שאין בפניי תשתית לקבוע כי מדובר במקרה בו חרף טעותו בדין של המבקש - אשר הינו מיוצג - יש מקום להאריך את המועד להגשת ההליך (ראו: בש"ם 6229/11

דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 8 (10.12.2008); בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה , פסקאות 9-10 (10.12.2013)).

עוד יצוין כי גם בטענות שהעלה המבקש עת סבר כי חל איחור קל בהגשת ההליך לא הרים הוא את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. בבקשה המקורית והלקונית נטען כי האיחור נגרם בשל קושי ליצור קשר עם המבקש ולהיוועץ בו טרם הגשת הערעור, ובבקשה המשלימה הוסיף וטען כי תכנן לשוב לישראל ובשל הסופה הדבר לא עלה בידיו. ואולם טענות אלו לא פורטו ולא צוין באיזה מועד היה אמור המבקש לשוב לישראל (לא צורף למשל כרטיס טיסה או כל אסמכתא אחרת), באיזה מועד שב לישראל לבסוף, ככל ששב, וכן לא הובאה כל אסמכתא לעניין המועדים בהם היתה הסופה בשיאה ולא ניתן היה ליצור כל קשר עם המבקש או בוטלו טיסות, כפי הנטען.

נוכח האמור לעיל ובשים לב למשך האיחור, איני סבורה כי המבקש הרים את הנטל להוכיח כי התקיימו בעניינו "טעמים מיוחדים" המצדיקים את מתן ארכה המתבקשת, ומשכך הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיבים 1-3 בסך של 1,500 ש"ח, וסכום זהה ישלם למשיב 5.