בש"א 2287/11 ד"ר משה וינברג נ. עדי רייסנר

1.

לפניי ערעור על החלטת כב' הרשם ג' שני מיום 8.2.2011. בהחלטתו, קבע הרשם כי ההליך הראוי להשגה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.11.2010 (הפ"ב 11875-02-10, כב' השופט מ' יפרח ) , לפיה תובענת המערער להעברת בורר מתפקידו תימחק, הוא הליך של בקשת רשות ערעור. תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה היא מחיקת הליך הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (ע"א 9726/10), כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי.

השתלשלות ההליכים עד כה

2.

בין הצדדים להליך זה התנהלו הליכי בוררות עקב מחלוקות שנתגלעו ביניהם ביחס להסכם מקרקעין בו נקשרו. ביום 7.2.2010 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להעברת הבורר מתפקידו. ביום 11.2.2010, בטרם ניתנה החלטה בבקשה, נתן הבורר את פסק הבוררות. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות והמערער הגיש בקשה לביטולו. בעקבות זאת, ולאחר שביקש וקיבל את עמדת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בבקשה להעברת הבורר מתפקידו, עד שיוכרע גורלו של פסק הבוררות. ביום 16.8.2010 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות ודחה בקשת המערער לבטלו (תיק 3396-03-10). כעת, ביקשו המשיבים, כי בית המשפט המחוזי יורה על ביטול עיכוב ההליכים בבקשה להעברת הבורר וידחה אותה. ביום 30.11.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, מן הטעם שפסק הדין המאשר את פסק הבוררות בלע את עילת המשיב בהליך להעברת הבורר מתפקידו. המערער ביקש להשיג על החלטה זו והגיש שני הליכים לבית משפט זה: ערעור בזכות (הוא ע"א 9726/10 המוזכר) ובקשת רשות ערעור. המערער סבר אמנם כי עומדת לו הזכות לערער אך הגיש בנוסף גם את בקשת הרשות כאמצעי זהירות.

ביום 3.2.2011 קבע הרשם, בהחלטה מנומקת ולאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית לנושא, כי סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) חל על המקרה דנן, ומשכך דרך ההשגה הראויה על החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בקשת רשות ערעור. בעקבות זאת הורה על מחיקתו של ע"א 9726/10. המערער משיג על החלטה זו.

טענות המערער

4.

טענתו העיקרית של המערער הינה, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה נוגעת לעניין שבבוררות כיוון שלא נתקיים דיון לגופן של טענותיו, ומשכך אין סעיף 38 לחוק הבוררות חל עליה. לטענתו, השאלה האם סעיף 38 חל על מקרה מסוים צריכה להיענות בהתאם למבחן מהותי. המסקנה המתבקשת, לטענתו, מהחלתו של מבחן מהותי שכזה על המקרה דנן, היא שהעילה לפיה נדחתה בקשתו להעברת הבורר מתפקידו איננה בעלת זיקה מהותית לניהול הבוררות, אלא בגדר הכרעה טכנית בלבד, שסעיף 38 איננו חל עליה. לחיזוק טענתו זו מפנה המערער לפסיקה רלוונטית, מבקש להבחין בין פסקי דין עליהם הסתמך הרשם בהחלטתו לבין מקרה זה, ומביע עמדתו באשר לפרשנותו הראויה של סעיף 38. עוד הוא טוען, כי המדיניות הקיימת (לטענתו) לפיה יש להחיל את הוראות חוק הבוררות על הליכים חיצוניים לבוררות מרחיקה את המתדיינים מפנייה להליכי הבוררות ומסכלת מטרתו של חוק הבוררות. הדבר גם איננו מתיישב לטענתו עם המגמה הקיימת בבית משפט זה (שוב לטענתו) להגברת ההתערבות בפסקי בוררות. משכך, מבקש הבורר כי בית משפט זה יפעל בעניין זה בדרך שונה מזו בה הלך בבש"א 6477/09 וינברג נ' דורון (לא פורסם, 31.3.2010) (להלן: עניין דורון ), שם הוחל סעיף 38 על מקרה בעל מאפיינים דומים למקרה זה, לשיטתו.

הכרעה

5.

דין הערעור להידחות. כפי שיוסבר להלן, החלטת הרשם בדין יסודה, ואין בנמצא כל עילה להתערבות בה.

המדיניות החקיקתית והשיפוטית באשר למוסד הבוררות ידועה וברורה. ההסדרים המשפטיים הקבועים בחוק והכללים הקבועים בפסיקה, עוצבו לאור התכליות העומדות ביסודו של מוסד הבוררות, שעניינן בהליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים, המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצידו הקלה על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט. כך למשל, ועל אף הערות המובעות מפעם לפעם בפסיקה, שלא קנו בה אחיזה (ראו למשל: רע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חברה לבנים והשקעות (1994) בע"מ נ' מלאך (לא פורסם, 5.10.2010)), חזר ועמד בית משפט זה על הכלל, לפיו התערבותו של בית המשפט בפסק בוררות תיעשה במשורה ובאורח מצומצם בלבד (ראו למשל: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (לא פורסם, 10.1.2005)) . באותה הרוח וכנגזרת של אותן התכליות, נקבע גם כי הפרשנות הראויה לסעיף 38 לחוק הבוררות היא פרשנות רחבה: פרט להליכים המוגדרים בהוראות מפורשות בחוק הבוררות, חלה ההוראה גם על החלטות להן קשר ענייני הדוק לחוק הבוררות (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר פ"ד נז(5) 933, 942-941 (2003); בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פס' 7 לפסק דינה של הנשיאה (לא פורסם, 25.9.2006)); ההוראה חלה הן על פסיקה בהליכים שהוכרעו בטרם ניתן פסק הבוררות והן על הליכים שהוכרעו לאחריו (ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי פ"ד מה(1) (1991)); והיא חלה על החלטות שניתנו במסגרת הליכים המוגדרים מפורשות בחוק הבוררות, תהא הנמקתן אשר תהא ( עניין דורון ).

כאמור, המערער מלין על קביעתו של בית משפט זה ב עניין דורון . לשיטתו יש לסטות מן האמור שם. עם זאת, והגם שממילא, לגישתי, הפרשנות שניתנה לסעיף 38 לחוק הבוררות ב עניין דורון היא פרשנות נכונה המשקפת מדיניות משפטית ראויה, כלל אין עולה שאלה, במקרה דנן, באשר לאמור שם. בית המשפט המחוזי סבר כי פסק הדין שאישר את פסק הבוררות בולע את עילת המשיב בבקשתו להעברת הבורר מתפקידו. משמע, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, הכרעת בית המשפט בנושא הליך אחד המוגדר מפורשות בחוק הבוררות משליכה על תוצאתו של ההליך האחר, המוגדר אף הוא מפורשות בחוק הבוררות. בין אם צדק בית המשפט בקביעתו זו ובין אם שגה בה (ואינני רואה לנכון להביע עמדתי בעניין במסגרת הליך זה) הרי שההנמקה, כמו גם ההליך במסגרתו היא ניתנה, קשורה באופן מהותי והדוק לעניינים בהם עוסק חוק הבוררות. המסקנה היא שסעיף 38 לחוק הבוררות חל על המקרה דנן והשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי תוכל להיעשות בדרך של בקשת רשות ערעור בלבד.

סוף דבר, הערעור נדחה. משלא נתבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות.