פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
9726/10
רע"א
9723/10
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערער:
ד"ר משה וינברג
נ ג ד
המשיבים:
1. עדי רייסנר
2. עופר רייסנר
3. גדי זילברברג
הוגש הליך
החלטה
לפניי שאלה של סיווג.
להלן תמצית העובדות הדרושות להכרעה: בין הצדדים התקיים הליך של בוררות. המבקש-המערער הגיש תובענה להעברת הבורר מתפקידו. מספר ימים לאחר-מכן ניתן פסק-הבורר. המבקש-המערער הגיש תובענה נוספת, לביטול פסק-הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע את עמדת המבקש-המערער, כי הדיון בבקשה להעברת הבורר מתפקידו יעוכב עד למתן החלטה בבקשה לביטול פסק-הבורר.
לאחר הדברים האלה, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק-הבורר, ואישר את הפסק. או-אז – ולאחר שמיעת טענות הצדדים – ניתנה ההחלטה נשוא ההליך שלפניי, שבה נקבע כי "יש מקום לבטל את החלטתי בדבר עיכוב ההליכים, על מנת להורות על מחיקת התובענה הנוכחית [להעברת הבורר מתפקידו – ג' ש'], לאור מתן פסק הדין בתיק 3396-03-10 [התובענה לביטול פסק-הבורר – ג' ש'] אשר 'בלע' את עילת המשיב בהליך דנן". בית המשפט המחוזי הורה אפוא על מחיקת התובענה להעברת הבורר מתפקידו.
כנגד החלטה זו הגיש המבקש-המערער את שני ההליכים שבכותרת: ערעור בזכות וכן – "למען הזהירות" – בקשת רשות ערעור. מכאן השאלה שלפניי: האם אמנם עומדת לו, למבקש-המערער, זכות ערעור, או שמא הזהירות – במקומה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי הערעור במקרה זה טעון רשות.
סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), קובע כי: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957". הוראה זו חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר בהחלטה אחרת. אכן, על-פי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). בכך יש משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות.
בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003)). בית המשפט עמד על תכליתה של הוראת סעיף 38 אשר משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות החותר לייעול ההליכים ולסיומם המהיר. בית המשפט הוסיף וציין את הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה. הצורך ברשות ערעור, כך נפסק, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק. זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות משמרת את ההרמוניה הדיונית ומונעת אבחנה בלתי-מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו גם רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010)).
במקרה שלפניי, מדובר בהחלטה שמשמעותה מחיקת בקשה להעברתו של הבורר מתפקידו. הנושא של העברת בורר מתפקידו מוסדר בחוק הבוררות (ראו פרק ג לחוק הבוררות, ובפרט סעיף 11 שעליו מתבסס המבקש-המערער). על כן, לגבי החלטה מסוג זה חלה הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, וראו החלטת כבוד הנשיאה ד' ביניש בעניין ארוך הנ"ל:
אין ספק כי בעניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית-המשפט (כגון: עיכוב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם בוררות; מינוי בורר; העברת בורר מתפקידו ; הפעלת סמכויות עזר על-ידי בית-המשפט; אישור וביטול פסק בורר ועוד עניינים המנויים במפורש בחוק), הכרעתו של בית-המשפט מהווה החלטה "לפי חוק זה", ולפיכך הערעור עליה ברשות בלבד [ההדגשה הוספה – ג' ש'].
לעניין תחולתו של סעיף 38 במקרה שלפניי, אין נפקא מינה לטענתו של המבקש-המערער כי השגתו היא על כך שבית המשפט קמא לא נדרש לטענותיו לגופן. כאמור, עסקינן בהחלטה המסיימת הליך הנסב על עניין לפי חוק הבוררות, והנמקתו של בית המשפט המחוזי אינה מעלה או מורידה לגבי תחולת סעיף 38. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לקביעתו של בית משפט זה בהליך קודם שיזם המבקש-המערער , כי במקום שבו מדובר באחד העניינים שבהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון לבית המשפט, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי טעון רשות, "תהא הנמקתה [של ההחלטה – ג' ש'] אשר תהא" (החלטת כבוד הרשמת ג' לוין בע"א 4426/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון (לא פורסם, 6.7.2009); ערעור על החלטה זו נדחה בהחלטת כבוד השופטת מ' נאור בבש"א 6477/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון (לא פורסם, 31.3.2010)).
אשר על כן, ע"א 9726/10 יימחק מן המרשם. הדיון ברע"א 9723/10 יימשך כסדרו. המבקש ישלם למשיב בגין ההליך שלפניי שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ט בשבט
תשע"א (3.2.2011).
גיא שני
ר ש ם