בש"א 2265/13 מכלוף מקס אנקונינה נ. דוד נוראלי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מיום 20.2.2013, שבו נדחתה תביעה שהגיש המבקש להצהיר על בטלותו של הסכם בוררות בין הצדדים, ולהורות על ביטול מינויו של הבורר. הארכה המבוקשת היא עד ליום 21.4.2013.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי אין בה כדי להציג תשתית ראויה למתן הסעד המבוקש, שספק אם בכלל דרוש. אסביר.

ראשית, יש להבהיר כי הליך ההשגה המתאים במקרה זה הוא בקשת רשות ערעור, שאותה יש להגיש תוך 30 ימים ממתן ההחלטה. מסקנה זו עולה מסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, כפי שפורש בפסיקה (ראו למשל ע"א 4886/00 גרוס

נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); רע"א 169/10

באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010); ע"א 9726/10 ד"ר וינברג נ' רייסנר (3.2.2011)). דומה כי גם המבקש אינו חולק על כך, שהרי הוא-עצמו מבקש ארכה להגשת בקשת רשות ערעור (ולא ערעור בזכות).

שאלה אחרת היא מתי מסתיים מניין 30 הימים. לדברי המבקש, פסק-הדין הומצא לבא-כוחו הקודם ביום 6.3.2013, אך "למען הזהירות" הוא מחשב את פרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור מיום 21.2.2013, שכן אז פנה בא-כוח המשיב לבא-כוח המבקש (דאז) בדרישה לתשלום ההוצאות שנפסקו. ובכן, ככל שביום 21.2.2013 לא הומצא כדין פסק-הדין של בית המשפט קמא, אלא רק דרישה לתשלום הוצאות, הרי שמועד זה אינו המועד הקובע לתחילת המרוץ, זאת בכפוף להיעדר נסיבות אחרות ההופכות את מועד הידיעה למועד הקובע מחמת השתק או חוסר תום-לב (ראו סקירה וניתוח ברע"א 11286/05

זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

(8.7.2007); ראו גם רע"א 4577/09

חסון נ' י.ש יגדל - חברה לבנין והשקעות בע"מ

(4.8.2009); עע"ם 9680/10

בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר

(21.2.2011)).

יוצא, כי לכאורה – לפי הנתונים שבבקשה – התקופה להגשת בקשת רשות ערעור החלה להימנות בתאריך 6.3.2013, ואם אכן כך אזי המועד להגשת ההליך טרם חלף, ולמעשה יש עוד פרק-זמן לא מבוטל. לעומת זאת, אם המועד להגשת בקשת רשות ערעור החל להימנות בתאריך 21.2.2013, אזי הבקשה שלפניי הוגשה ביום האחרון להגשת בקשת רשות ערעור.

כאמור, בבקשה שלפניי מבוקשת ארכה עד ליום 21.4.2013. בבקשה נטען כי המבקש שהה בחוץ-לארץ במשך רוב התקופה, וכי בא-כוחו מסר לו שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ערעור. רק בימים האחרונים, כך נטען, ציין בא-כוחו הקודם של המבקש כי יש להגיש את ההליך תוך 30 ימים, ועל רקע זה "בין היתר" החליט המבקש להחליף את הייצוג. עוד נטען כי בא-כוחו הנוכחי של המבקש קיבל על עצמו את הייצוג ביום 24.3.2013 – יום הגשת הבקשה.

נימוקים אלה אין בהם כדי להוות "טעם מיוחד" למתן ארכה. ראשית, לבקשה לא צורפה התייחסותו של עורך-הדין הקודם, ואף לא נטען כי נעשה ניסיון לקבל התייחסות כזו. מעבר לכך, טעות בדין ככלל אינה נחשבת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, זאת במיוחד כשמדובר בבעל-דין מיוצג וכאשר הדין באשר למועד הגשת ההליך ברור ומושרש. סבורני כי לאור ההחלטות הרבות שעסקו בסעיף 38 לחוק הבוררות בשנים האחרונות, יש לראות בסעיף זה ובפרשנותו המקובלת משום דין ידוע ומושרש. זאת ועוד: חילופי ייצוג אף-הם לא נחשבים בדרך-כלל "טעם מיוחד". יודגש, כי גם אם סבר המבקש שעומדים לרשותו 45 ימים, נראה כי פרק-זמן ניכר עד כה בוזבז וזאת ללא הסבר נאות. אזכיר כי מן הבקשה עולה שהמבקש החליף את הייצוג רק ביום 24.3.2013 (יום הגשת הבקשה).

מן המקובץ עולה, כי אין מקום להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, אולם ככל שהמועד הקבוע בדין טרם חלף, הרי שהמבקש יכול כמובן להגיש את ההליך בתוך התקופה הקצובה בדין.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.