ע"א 7739/11 קרמיטל אי.אל בע"מ נ. וילאר נכסים (1985) בע"מ

ביום 11.3.2012 קבעתי כי ההליך שבכותרת – שהוגש כערעור בזכות – דינו להימחק על-הסף, מן הטעם שהערעור על פסק-הדין מיום 30.8.2011 טעון רשות, זאת לפי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. עתה נותר להכריע בבקשה החלופית (מיום 4.12.2011) למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור.

מכיוון שהרקע הרלוונטי פורט בהחלטתי מיום 11.3.2012, איני רואה צורך לחזור על הדברים. לגוף העניין בחנתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פסק-הדין המנחה בע"א 4886/11 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003), ניתנו על-ידי בית משפט זה החלטות רבות בנושא פרשנותה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות (ראו למשל – בבחינת מעט המחזיק את המרובה – בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006); רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010); בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (טרם פורסם, 11.7.2011); ע"א 5936/11 בן עמי נ' ארלינגר (לא פורסם, 31.10.2011)). לאור פסק-הדין בעניין גרוס והפסיקה הרבה שבאה בעקבותיו, אין עוד ספק כי ההלכה בעניין פריסתה הרחבה של הוראת סעיף 38 הנ"ל היא בגדר דין מושרש וידוע , שבעלי-הדין צריכים להנחות את עצמם לפיו (השוו בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009)).

אין לשלול כי ייתכנו מקרים שבהם יתעורר אצל בעל-הדין ספק לגבי תחולתה של הוראת סעיף 38 הנ"ל. עם זאת, גם במקרים כאלה, כל עוד ההליך קשור בענייני בוררות, הדרך הראויה לנהוג בה היא להגיש בקשת רשות הערעור , ולבקש כי בית המשפט יפעיל את תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (אם יתברר כי ההליך הנכון הוא ערעור בזכות). התנהלות דיונית זו ראויה ונדרשת במיוחד בהליכי בוררות, זאת הן לאור פריסתה הרחבה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, כאמור לעיל; הן בשל ריבוי המקרים, בשנים האחרונות, שבהם בעלי-דין מגישים לבית משפט זה ערעורים בזכות בענייני בוררות, וגורמים בכך להתדיינויות מיותרות ולבזבוז של זמן שיפוטי יקר; ובעיקר לאור התכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 38 – ייעול ההליכים והחשתם – תכלית המתיישבת עם המדיניות השיפוטית הכללית בענייני בוררות:

המדיניות החקיקתית והשיפוטית באשר למוסד הבוררות ידועה וברורה. ההסדרים המשפטיים הקבועים בחוק והכללים הקבועים בפסיקה, עוצבו לאור התכליות העומדות ביסודו של מוסד הבוררות, שעניינן בהליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים, המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצידו הקלה על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט (דברי כבוד השופט ס' ג'ובראן בבש"א 2287/11 ד"ר וינברג נ' רייסנר (טרם פורסם, 9.5.2011)).

הבחירה להגיש ערעור בזכות, חרף זיקתו הברורה של ההליך לענייני בוררות, והגשת בקשה להארכת מועד בדיעבד (נוכח האיום של סילוק על-הסף או החלטה בדבר סילוק על-הסף), היא בחירה דיונית שאינה עולה בקנה אחד עם התכליות האמורות. בחירה זו מובילה לעיתים קרובות – כמו בענייננו – לריבוי הליכים מקדמיים ולעיכוב לא מבוטל בעצם האפשרות להידרש להליך לגופו. במקרה שלפניי ברור כי העיכוב הממושך מאז החלטת בית המשפט המחוזי ועד עתה היה נמנע אילו הוגשה מלכתחילה בקשת רשות ערעור, כנדרש לפי הדין וכמתבקש לפי פסיקתו של בית משפט זה (לסקירת הדין, הפסיקה והיישום בענייננו ראו החלטתי מיום 11.3.2012).

אחזור ואדגיש כי גם אם המבקשת סברה, כטענתה, שקיימת אי-בהירות לגבי תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות במקרה הנדון – ולטעמי מדובר בסברה מוקשה נוכח הפסיקה בשנים האחרונות – לא הייתה כל סיבה מבוררת להגיש דווקא ערעור בזכות, באופן המחייב את הצד שכנגד, או את בית המשפט, לעורר את שאלת הסיווג, ומוביל אחר-כך לבירור כפול: הן בעניין המחיקה על-הסף, הן בעניין "החייאתו" המאוחרת של ההליך בגדרי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בחירתה של המבקשת להגיש ערעור בזכות במקרה זה, במיוחד לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, אין לסווגה כטעות סבירה בדין, אלא כנטילת סיכון דיוני. משכך, ומנקבע כי הערעור טעון רשות, אין לה למבקשת אלא להלין על עצמה.

לאור כל המקובץ, ובהינתן העובדה שהמבקשת הגישה את ההליך השגוי (ע"א 7739/11) לאחר שכבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, על כל המשתמע מכך, איני סבור כי מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת. לפיכך, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה, בגין ההתדיינות בשאלת הסילוק על-הסף ובשאלת הארכת המועד, בסכום של 4,000 ₪.