רע"א 8039/19 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - איגוד עובדי התחבורה נ. מדינת

1.

האם ניתן להגיש ערעור בזכות על החלטה המורה על מחיקת סעיפים מכתב הגנה ? זו הסוגיה הדיונית המונחת לפניי.

2.

ההליך שבכותרת מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.11.2019 (כבוד השופט א' פורג ) שבמסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבות והורה על מחיקת סעיפים שונים מכתב הגנה שהגישו המערערות. החלטה זו ניתנה בגדר שתי תביעות כספיות (בסך של מאות מיליוני ש"ח) שהגישה המשיבה 1 (להלן: המדינה ) כנגד המשיבה 2 (להלן: אל על ). המערערות צורפו להליכים כנתבעות פורמליות, וזאת בהמשך לדיון מקדמי אשר במסגרתו הציע בית המשפט המחוזי לצרף את המערערות להליך מבלי שתעמוד להן האפשרות לבקש הכרעה בסוגיות מסוימות הנוגעות למערכת היחסים בינן לבין אל על. הצעה זו נתקבלה על ידי הצדדים. ואולם לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם המערערות (להלן: כתב ההגנה ) הגישה אל על בקשה למחיקת סעיפים שונים ממנו, בטענה כי נכללו בו טענות החורגות מן המתווה הדיוני שנקבע בהצעת בית המשפט. יוער, כי המדינה הצטרפה לבקשת המחיקה. בית המשפט קמא נעתר לבקשה והורה על מחיקת הסעיפים מכתב ההגנה, כמבוקש, ומכאן, כאמור, ההליך שבכותרת.

3.

משהובא ההליך בפניי לשם מתן צו סיכומי טענות הוריתי לצדדים להתייחס לשאלת אופן ההשגה הנכון על ההחלטה מושא ההליך – ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. בד בבד עם מתן החלטתי זו הגישה אל על בקשה לדחיית ההליך על הסף, בטענה כי למערערות לא מוקנית זכות ערעור.

עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי למערערת לא מוקנית זכות ערעור על ההחלטה מושא ההליך.

דרך ההשגה על החלטה שיפוטית נגזר מסיווגה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי , 100-99 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות", אשר במסגרתו נבדקת השאלה האם החלטתו של בית המשפט סיימה את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין מנדלבליט )). במילים אחרות, מבחן זה בודק האם ההחלטה השיפוטית הרלוונטית "סוגרת את תיק בית המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962)). בשים לב לכך שמדובר במבחן פורמלי בעיקרו, התפתח בפסיקה מבחן עזר נוסף, הוא "מבחן הסעד". על אופיו ועל טיבו של מבחן זה עמד בית משפט זה בעניין מנדלבליט בציינו כי במצבים שבהם הדיון בהליך נמשך לאחר מתן ההחלטה, "נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד , המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" ( שם , עמ' 363 [ההדגשה במקור – ר' ג']). על פי "מבחן הסעד", אם בית המשפט פוסק לבעל דין את מלואו של סעד אחד, העומד בפני עצמו מבין מספר סעדים, הרי שמדובר בפסק-דין (ולמען הדיוק, פסק-דין חלקי), אף אם לא הסתיים הדיון בתובענה כולה, ואם לאו הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך להכרעה בהליך כולו (ראו, ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000); ע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006)).

בהקשר זה חשוב להוסיף ולהדגיש כי המבחן הקובע לצורך סיווג ההחלטה השיפוטית לעניין דרך ההשגה עליה מתמקד במהות ההחלטה ובתוכנה ולא בכותרת שניתנה לה ( בן-נון וחבקין , 108; וראו גם, בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית , פיסקה כ' (4.4.2017) והאסמכתאות שם ).

4.

יישומם של מבחנים אלה מוביל אל המסקנה כי ההחלטה השיפוטית מושא ההליך דנן אינה "פסק-דין" (או "פסק-דין חלקי") אלא "החלטה אחרת". ההחלטה המורה על מחיקת סעיפים מסוימים מכתב ההגנה לא הובילה לסיום ההתדיינות בין הצדדים או ל"סגירת התיק". ההחלטה ניתנה בשלב מקדמי והתוותה את המשך הדיון בהליך ומכאן שבהתאם ל"מבחן הסופיות" עסקינן ב"החלטה אחרת". לאותה תוצאה ממש מוביל גם המבחן המנחה השני, הוא "מבחן הסעד", שכן החלטתו של בית המשפט המחוזי לא הכריעה באופן סופי באחד הסעדים שבגינם הוגשו ההליכים. אדגיש כי לא נעלמה מעיניי טענת המערערות, בהקשר זה, לפיה החלטתו של בית המשפט המחוזי מובילה לכך שלא יתאפשר להן להציג במסגרת ההליך "חלק נכבד מטענותיהן". על כן, כך טוענות המערערות, "נראה כי יהיה בכך כדי להעניק למדינה את הסעד שלה בקשר לזכאותה בכספים, לפחות כנגד המערערות". ואולם, מבלי להתייחס להחלטתו של בית המשפט לגופה, עצם העובדה כי החלטה דיונית מסוימת עשויה להוביל בהמשך ההתדיינות למתן סעד מלא, העומד בפני עצמו, לא הופכת את אותה החלטה ל"פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות. אכן, החלטות דיוניות רבות הניתנות במהלך שלבי ההליך, משליכות לא אחת על טיבן ועל היקפן של הטענות המשפטיות והעובדתיות שבעלי הדין יוכלו להציג בפני בית המשפט. אולם, כל עוד ההחלטה אינה מובילה, כשלעצמה , לסיום ההתדיינות לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מהסעדים שנתבקשו בתובענה, לא ניתן לסווגה, ככלל, כ"פסק-דין", אלא כ"החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון רשות (בכפוף להוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009). עוד אוסיף כי לא מצאתי ממש גם בטענות המערערות כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שללה מהן סעד. המערערות צורפו להליך כנתבעות פורמליות, ועל כך אין חולק. מקובלת עליי טענת המשיבות כי אין זה ברור, בנסיבות אלה, הכיצד יכולה הייתה החלטתו של בית המשפט המחוזי לשלול מן המערערות סעד עצמאי כלשהו, העומד בפני עצמו, במובנו של "מבחן הסעד".

צודקות אפוא המשיבות בטענתן כי לא מוקנית למערערות זכות ערעור על ההחלטה.

5.

בהודעת הערעור טענו המערערות כי ככל שייקבע כי ההחלטה מושא ההליך אינה "פסק דין", אלא "החלטה אחרת", אזי יש לראות בהליך דנן משום בקשת רשות הערעור על ההחלטה "בשינויים המתחייבים". על רקע זה טענו המערערות בתשובתן לבקשה לדחיית הערעור, שאין מקום לסלק את ההליך על הסף, ותחת זאת יש לשנות את סיווגו ל"בקשת רשות ערעור". דין טענה זו להידחות ובהקשר זה יובהר, כפי שכבר נפסק בעבר, כי כאשר בעל דין בוחר להגיש הודעת ערעור בזכות, אף שקיים בליבו ספק בנוגע לסיווג ההליך (כפי שארע במקרה דנן), נוטל הוא על עצמו סיכון שלפיו הודעת הערעור תימחק ככל שייקבע כי הוגשה בניגוד לסדרי הדין (ראו לאחרונה, ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ , פיסקה 9 (28.1.2020)). סיכון זה אינו מתאיין אך בשל כך שבמסגרת הודעת הערעור בזכות מבקש יוזם ההליך לראות בו כבקשת רשות ערעור "למען הזהירות" (ראו, ע"א 7739/11 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ (15.4.2012); ע"א 8520/11 אלקאדר נ' אלקאדר , פיסקה 8 (3.1.2012)). במקרים בהם קיים ספק של ממש באשר לאופן ההשגה הנכון, ראוי להגיש בקשת רשות ערעור ולבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עם זאת, בענייננו, מצאתי לנכון לראות בבקשתן החלופית של המערערות – לראות בערעור כאילו היה בקשת רשות ערעור – משום בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ולהיעתר לבקשה זו. זאת, בשים לב למכלול הנסיבות לרבות העובדה שההליך הוגש בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור ולכך נפקות, בין היתר, בכל הנוגע לגיבוש אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. לצד זאת יש לחייב את המערערות בתשלום שכר טרחת המשיבות בגין ההתדיינות לפניי (ראו והשוו, ע"א 7001/11 רמסול סחר ושיווק בע"מ נ' ניקל (25.10.2011); ע"א 2488/14 יוסטר נ' סגלוביץ (11.8.2014)).

6.

אשר על כן,

המזכירות תסב את ההליך שבכותרת מערעור בזכות לבקשת רשות ערעור (כפועל יוצא מהחלטתי ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור), והטיפול בהליך יימשך כמקובל. יובהר כי העירבון שהופקד בהליך הערעור ישמש עירבון בהליך בקשת רשות הערעור. המערערות יישאו בהוצאות בסך של 1,000 ש"ח לטובת המשיבה 1 ובסך של 2,500 ש"ח לטובת המשיבה 2.