רע"א 3810/16 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ. קרמיטל אי. אל בע"מ

1.הועברה להכרעתי שאלת דרך ההשגה על פסק הדין העומד במוקד ההליכים שבכותרת - ערעור בזכות או ברשות.

לשם הכרעה בשאלה זו אעמוד להלן בקצרה על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים קודם לפסק-הדין.

בין המבקשת, וילאר נכסים (1985) בע"מ (להלן: וילאר ) לבין המשיבים, קרמיטל אי. אל בע"מ ושני בעלי מניותיה ומנהליה (להלן ביחד: קרמיטל ) התנהל הליך בוררות בנוגע להסכם אשר נכרת בין וילאר למשיבה 1 בשנת 1989, על פיו בנתה וילאר עבור המשיבה 1 מבנה תעשייתי (להלן: הנכס ). הליך הבוררות ננקט נוכח מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים האם מדובר היה בהסכם שכירות (כטענת וילאר) או שמא ב"הסכם מכר לשיעורין" (כטענת קרמיטל). בפסק בורר שניתן ביום 19.8.1997 נקבע כי מדובר היה ב"הסכם מכר לשיעורין" וכי תשלומים ששילמה קרמיטל לוילאר במהלך השנים היו עבור רכישת הזכויות בנכס. עם זאת נקבע כי על קרמיטל להשלים את רכישת הנכס עד למועד מסוים, וכי אם לא תעשה כן הזכויות בנכס יהיו של וילאר, ומנגד וילאר תחויב בהשבת סכומי הקרן ששילמה קרמיטל עבור הנכס בצירוף הצמדה וריבית בהתאם לנוסחה שקבע הבורר. כן ניתן ביום 14.11.2010 פסק בורר משלים בו נקבע סכום התמורה אותו על קרמיטל לשלם לוילאר לשם רכישת הנכס.

לאחר דברים אלו התגלעו בין הצדדים מחלוקות נוספות בעניין פירושו ודרך יישומו של פסק הבורר. נוכח אותן מחלוקות הוגשו הליכים משפטיים לבית המשפט המחוזי וכן לבית משפט זה (ראו רע"א 3143/04 החלטה מיום 15.7.2004), וגם לאחר אותם הליכים הוסיפו הצדדים לחלוק בשאלה האם קרמיטל קיימה את חלקה לפי פסק הבורר, אם לאו. בעקבות מחלוקת זו הגישה קרמיטל תביעה נגד וילאר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא קיימה את חלקה לפי פסק הבורר, ולהורות לוילאר להעביר לה את החזקה והבעלות בנכס. בפסק דין מיום 30.8.2011 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה בקובעו כי קרימטל לא קיימה את חלקה על פי פסק הבורר. קרימטל הגישה ערעור על פסק הדין האמור, אך ערעורה זה נמחק משנקבע כי נוכח הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן:

חוק הבוררות ), כפי שהיא מפורשת בפסיקה, לא נתונה היתה לה זכות ערעור על פסק הדין. כן נדחתה בקשתה של קרימטל למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור חלף הערעור שנמחק (ע"א 7739/11, החלטות כב' הרשם ג' שני מיום 11.3.2012 ומיום 15.4.2012). הנה כי כן, פסק הדין מיום 30.8.2011 בו נקבע כי קרימטל לא קיימה את חלקה לפי פסק הבורר הפך חלוט, וקרימטל פנתה אפוא לוילאר להשבת הסכומים ששילמה לידיה.

2.ואולם גם בעניין סכום ההשבה התגלעה בין הצדדים מחלוקת. לפיכך הגישה קרמיטל תביעה נוספת בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בה עתרה לתשלום הסכום אותה חבה לה וילאר לטענתה. וילאר מצידה הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי קרימטל היא שחבה לה סכום כספי, וזאת על יסוד טענתה כי יש לקזז מחיובה הנטען פיצוי בגין אובדן דמי שכירות בגין הנכס.

בפסק דין מיום 8.4.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה של קרימטל בעיקרה (ביתר דיוק התקבלה תביעת המשיבה 1) ואילו התביעה שכנגד שהגישה וילאר נדחתה. הטעם אשר על בסיסו נדחתה התביעה שכנגד הוא קיומו של מעשה בית-דין, משנקבע כי טענותיה "נדונו והוכרעו זה מכבר בפני הבורר".

על פסק הדין האמור נסבות בקשות רשות הערעור שבכותרת - אשר הוגשו על ידי וילאר מזה (רע"א 3810/16) ועל ידי קרימטל מזה (רע"א 3923/16). יצוין להשלמת התמונה כי רע"א 3923/16 נסבה גם החלטה מיום 20.4.2016 בה נדחתה בקשת קרימטל לתיקון טעות סופר בפסק הדין.

3.במסגרת טיעוני הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע חלקו הצדדים בשאלת אופן ההשגה על פסק הדין. סוגיה זו הועברה להכרעתי, והצדדים הגישו טיעונים משלימים בשאלה זו. אציין כי שני הצדדים בחרו להגיש טיעונים מפורטים ונרחבים בסוגיית הסיווג, וזוהי תמצית טיעוניהם:

לטענת וילאר נתונה לה זכות ערעור על פסק הדין. לטענתה עילות הגנתה בתביעה שהגישה קרימטל כמו גם העילות עליהן נשענה התביעה שכנגד מטעמה לא נדונו במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים והן "מושתתות על עילה עצמאית שעוקרה מהליך הבוררות". וילאר מדגישה בהקשר זה כי הצדדים הסכימו להביא לידי סיום את סמכות הבורר לדון באותם עניינים, תוך שהסכימו כי המחלוקות הנוספות יתבררו בפני בית המשפט. וילאר מוסיפה וטוענת כי אין מקום לבחון את סיווג ההליך מתוך נקודת מוצא כי הערכאה הדיונית צדקה בקביעותיה, מקום בו מדובר בקביעות שנויות במחלוקת העומדות במוקד ההליך הערעורי עצמו. בנסיבות אלה, כך נטען, וחרף הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקתו של בית משפט זה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, לא ניתן עוד לומר כי קיים קשר ענייני-הדוק בין הליך הבוררות לבין פסק הדין.

קרמיטל טוענת לעומת זאת כי קיים גם קיים קשר ענייני הדוק בין פסק הדין לבין הליך הבוררות. בין היתר מדגישה קרימטל כי טענותיה של וילאר עצמה בבקשת רשות הערעור גופה יוצרות את אותה זיקה. קרמיטל אף מדגישה כי לגופם של דברים יש לדחות את טענת וילאר לפיה הבורר לא הכריע בכל הסוגיות שעל הפרק. עוד נטען כי לא ניתן לקבל את טענתה המשתמעת של וילאר לפיה לה עצמה נתונה זכות ערעור על פסק הדין, ואילו לקרמיטל לא נתונה זכות כזו, והשוויון הדיוני מחייב כי דרך ההשגה תהיה זהה. מטעמים אלו סבורה קרמיטל כי לא נתונה למי מהצדדים זכות ערעור על פסק הדין.

דיון

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בסוגיית הסיווג ובכל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על שינוי סיווג ההליכים.

נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות המורה כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות". פרשנותה של הוראה זו נדונה בפסיקה ענפה, והקו העקבי העולה ממנה הוא כי הוראה זו יש לפרש באופן מרחיב, כך שאין היא חלה רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות העוסקות ב"ענייני בוררות שונים הקשורים 'בקשר ענייני הדוק' לחוק הבוררות" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פסקה 5 (25.9.2006). כן ראו רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010)).

על נקודת מוצא זו, המעוגנת בפסיקה, הצדדים אינם חלוקים, אלא חלוקים הם בשאלה האם יש לומר כי פסק הדין דנן עוסקת בסוגיות אשר להן קשר עניני הדוק לחוק הבוררות.

קראתי בקפידה את פסק הדין. חלקו הראשון של פסק הדין עוסק בתביעה העיקרית אותה הגישה קרמיטל. עניינה של תביעה זו היה כאמור להורות כי על וילאר להשיב לה את הסכום הכספי, כפועל יוצא של הקביעה החלוטה לפיה הנכס ייוותר בידיה של וילאר. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את תביעתה של קרמיטל בעיקרה, וזאת על יסוד פרשנותו הלשונית והתכליתית של פסק הבורר (ראו פסקות 5, 9 ו-18 לפסק-הדין). במהות הדברים עוסק חלק זה של פסק הדין ביישום ובביצוע של פסק הבורר, ובעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי "תכליותיו של סעיף 38 לחוק, שהוזכרו לעיל, מתקיימים במלוא עוצמתם גם בהחלטות או פסק דין, שעניינם מהווה המשך ישיר לעניינו של פסק הבוררות ואשר כל תכליתם היא לאפשר את מימושו" (בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 10 (11.7.2011)). הלכה זו חזרה ונשנתה גם באחד מגלגוליו של ההליך המשפטי ארוך השנים בין קרמיטל לוילאר (ע"א 7739/11 קרמיטל אי. אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1958) בע"מ , החלטת כב' הרשם ג' שני מיום 11.3.2012 הנזכרת לעיל). לפיכך לחלק זה של פסק הדין קשר ענייני-הדוק להליך הבוררות, וטענת וילאר כי העלתה, כטענת הגנה, טענת קיזוז הנשענת על עילה עצמאית אינה משנה ממסקנה זו.

5.חלקו השני של פסק הדין, אשר נראה כי בעיקר בו תולה וילאר את יהבה בכל הנוגע לסיווג ההליך, עוסק בתביעה שכנגד מטעם וילאר. התביעה שכנגד נדחתה כאמור, נוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי "יש לדחות את טענת הקיזוז שהעלתה וילאר וממילא לדחות את התביעה שכנגד, מחמת קיומו של מעשה בית-דין ביחס לטענות אלו מאחר והללו נדונו והוכרעו זה מכבר בפני הבורר". הנה כי כן, על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי הטענות אותן העלתה וילאר בתביעה שכנגד נדונו והוכעו על ידי הבורר. וילאר חולקת נחרצות על מסקנה זו, באשר לטענתה הבורר לא הכריע בעילות עליהן ביססה את התביעה שכנגד. על יסוד טענתה זו של וילאר מוסיפה היא וטוענת כי אין קשר ענייני-הדוק בין פסק הדין להליך הבוררות, ועוד היא מדגישה כי אין מקום לבסס את סיווג ההחלטה על הכרעה בטענותיה אלו לגופן.

יש ממש בדבריה של וילאר כי אין כל מקום להכריע בטענות המהותיות העולות במסגרת ההליכים גופם במסגרת ההחלטה המקדמית הנוגעת לסיווגם. אולם לטעמי המסקנה הנובעת מכך הפוכה מזו שאליה הגיעה וילאר. לעמדתי כאשר נדרשת הכרעה בשאלת סיווגה של החלטה אזי, ככלל, יש לנתח את ההחלטה אשר ניתנה ולבחון מהו הסיווג המגלם את הקביעות אשר נקבעו בה. בעל דין המבקש להשיג על החלטה, ובתוך כך טוען לטעות אשר תיקונה ישנה את אופיה של ההחלטה, אינו יכול להניח בהקשר זה את המבוקש - דהיינו כי טענותיו המהותיות תתקבלנה

וכי ההחלטה תשתנה באופן שיהיה בו כדי לשנות גם את סיווגה. לשון אחר, הטענה כי נפלה שגגה בהחלטה, אין בה כדי להכריע את אופן סיווגה של אותה החלטה (השוו בהקשרים אחרים ע"א 4768/15 בן דב נ' קרן רייכבך סגל ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ , פסקה 1 (29.1.2016) והאסמכתאות המובאות שם).

בענייננו בית המשפט המחוזי דחה את התביעה שכנגד בקובעו כי טענות וילאר נדונו והוכרעו על ידי הבורר, ובכך מתקיים אותו קשר ענייני-הדוק בין חלק זה של פסק הדין להליך הבוררות. מדובר אפוא בפסק דין הנטוע כולו בהליך הבוררות ואשר כל עניינו הוא פרשנות פסק הבורר לצורך הוצאתו לפועל, והכרעה במחלוקת האם הבורר דן והכריע בעילות מסוימות, אם לאו. בהתנגדותה של וילאר למסקנות בית המשפט המחוזי אין כדי לגרוע מאותו קשר ענייני, ואין בה, כשלעצמה, כדי ללמד כי התקיימו בענייננו נסיבות בהן הקשר הענייני בין פסק-הדין לבין הליך הבוררות נותק (ראו והשוו: ע"א 6885/15 מאיר נ' אייזנברג (24.4.2016); רע"א 4392/07 בלוטניק נ' שטיינהרטר

(14.2.2010)).

6.מטעמים אלו כולם הגעתי לכלל מסקנה כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל בענייננו, וכי בהתאם לקבוע בו לא נתונה לצדדים זכות ערעור על פסק הדין, וסיווג ההליכים ייוותר אפוא בעינו.

נוכח תוצאה זו תשא וילאר בהוצאות קרמיטל בסך של 3,000 ש"ח.

המזכירות תתייק את ההחלטה בתיק השופט.