פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7867/17
לפני:
כבוד השופט (בדימ')
י' דנציגר
המבקש:
מאיר הוס
נ ג ד
המשיב:
ברוך בענדט אייזנברג
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 20.08.2017 בהפ"ב 11230-04-17
שניתן על ידי כבוד השופט ר' יעקובי
בשם המבקש:
עו"ד עודד ברדוגו;
עו"ד ירון רבינוביץ
בשם המשיב:
עו"ד חני
רוטשטיין-כהן
החלטה
בקשת רשות הערעור דנא עוסקת בסכסוך שנתגלע בין המבקש לבין המשיב בעניינה של דירה המצויה בירושלים. בקצרה יסופר, כי הצדדים ניהלו מסכת ארוכה של הליכים משפטיים. לאחרונה, כחלק ממסכת זו, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי ולמינוי בורר, בטענות שונות שלשיטתו טרם זכו להכרעה בהליכים הקודמים. המבקש מצדו, טען כי אותן טענות הוכרעו זה מכבר, ועל כן ביקש מבית המשפט לדחות את הבקשה בשל "מעשה בית דין". עוד טען המבקש, כי אין מקום להיעתר לבקשה למינוי בורר, שכן המשיב עצמו נקט בהליכים אזרחיים ובכך ויתר למעשה על הליך הבוררות. בית המשפט המחוזי נעתר להמרצת הפתיחה. נקבע, כי אין מניעה לקיים דיון בטענות שבמחלוקת במסגרת הליך בוררות. עוד נקבע, כי השאלה האם טענות אלה הוכרעו זה מכבר בהליכים קודמים באופן שמקים "מעשה בית דין" תוכרע אף היא בהליך הבוררות. נגד החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנא. המבקש שב וטוען לקיומו של "מעשה בית דין". לגישתו, השבת הדיון לבוררות היא תוצאה שגויה מבחינה משפטית, אשר תגרום לו "עיוות דין". לטענתו, המשיב שב ומנסה להתכחש לחובותיו בחוסר תום-לב ובאמצעות נקיטת הליכים משפטיים רבים. המשיב מצדו מצדד בהחלטת בית המשפט המחוזי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין שעוסקים בבוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות ערעורית משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו, למשל: רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי , פסקה 17 (5.5.2010); רע"א 1714/15 וולק נ' זייבלד , פסקה 9 (28.4.2015)). ראשית יצוין, כי הבקשה דנא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ואף המבקש אינו טוען כך. הלכה למעשה, הבקשה מתמקדת בשתי השאלות הבאות: האם חל בנסיבות המקרה "מעשה בית דין"; והאם המשיב ויתר על האפשרות להפנות את הסכסוך להליך בוררות ומושתק מלטעון אחרת. מובן מאליו כי שאלות אלה הן שאלות יישומיות-פרטניות. הן אינן מעוררות כל מימד רוחבי או הלכתי, שעה שהכללים בעניין מניעויות, השתקים ו"מעשה בית דין" ידועים ומוכרים (השוו: רע"א 3810/16 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ (11.12.2016)).
שנית, אין זהו המקרה שבו מוצדק לפתוח את שערי בית המשפט העליון גם מטעמי "עיוות דין". כפי שנפסק פעמים רבות, טענת "עיוות דין" ראוי שתישמר למצבים חריגים וקיצוניים, כגון מצבים שבהם נפלו פגמים כבדי משקל בתקינות ההליך שהתנהל או כשתוצאת ההליך מקפחת ממשית צד להליך עד שתחושת הצדק אינה מאפשרת להותירה בעינה (ראו: רע"א 1550/16 יפרח נ' נורני (1.3.2016)). מקרים אלו רחוקים מהמקרה דנן, בו ההליך לפני בית המשפט המחוזי התקיים כתקנו, והמשמעות האופרטיבית של החלטתו מסתכמת בכך שכלל הטענות בעניין "מעשה בית דין" יידונו בהליך הבוררות. אמנם, יתכן כי קביעה זו תכביד על המבקש, אשר יאלץ לנהל הליך נוסף מול המשיב, והדברים אמורים בפרט ככל שיימצא כי הכבדה זו הייתה בלתי מוצדקת או חסרת תום-לב כטענתו; ואולם
אינני סבור כי בנקודת הזמן הנוכחית, ניתן לומר כי קביעה זו מקפחת את המבקש באופן שעולה כדי "עיוות דין".
המסקנה היא כי אין עילה למתן רשות ערעור.
בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש יישא בהוצאות לטובת המשיב, על הצד הנמוך, בסך 2,000 ₪.
ניתנה
היום, ד' בניסן התשע"ח (20.3.2018).
ש ו פ ט (בדימ')