ע"א 5936/11דוד בן עמי נ. ישראל ארלנגר

לפניי שאלה של סיווג הליך.

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את בקשתו של המערער – שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה – להצהיר כי כבוד הרב ניסים עטיה אינו מוסמך לדון כבורר בין הצדדים, וכי החלטות שנתן בגדרי הליך הבוררות בטלות. לצד הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הבוררות, והמשיב בתגובתו טען כי כלל אין עומדת למערער זכות ערעור, זאת נוכח הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1969 (להלן: החוק ), ודרך פרשנותה של הוראה זו בפסיקה (ראו ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); להלן: עניין גרוס ). כבוד השופט רובינשטיין, בדחותו של הבקשה לעיכוב ביצוע, ציין כי טענה זו של המשיב "ראויה להתייחסות", אך לא הכריע לגביה. ביקשתי את התייחסותו של המערער לעניין הסיווג, והלה טען כי בענייננו לא מדובר בהליך שבמרכזו עומדים ענייני בוררות הכפופים מבחינה מהותית להסדר של חוק הבוררות. לכן, לשיטתו, אין תחולה לסעיף 38 לחוק, ובדין הוגש ערעור בזכות.

מהו אפוא ההליך הנכון – ערעור בזכות או ערעור ברשות? לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי לכלל מסקנה כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה בענייננו, וכי לפיכך ההליך שבכותרת הוגש שלא כדין.

סעיף 38 לחוק קובע כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957". הוראה זו, כך הובהר לא אחת, חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר ב"החלטה אחרת". אכן, "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). בכך יש משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות.

בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעותן של התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (עניין גרוס הנ"ל). בית המשפט עמד על תכליתה של הוראת סעיף 38, אשר משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות החותר לייעול ההליכים ולסיומם המהיר. בית המשפט הדגיש את הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה. ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק, כך הוטעם, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק. זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות משמרת את ההרמוניה הדיונית, ומונעת אבחנה בלתי-מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו גם רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010)). לאחרונה חזר כבוד השופט ס' ג'ובראן והבהיר את המדיניות השיפוטית הראויה בעניינים הנוגעים לבוררות, בציינו:

המדיניות החקיקתית והשיפוטית באשר למוסד הבוררות ידועה וברורה. ההסדרים המשפטיים הקבועים בחוק והכללים הקבועים בפסיקה, עוצבו לאור התכליות העומדות ביסודו של מוסד הבוררות, שעניינן בהליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים, המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצידו הקלה על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט (בש"א 2278/11 ד"ר וינברג נ' רייסנר (טרם פורסם, 9.5.2011)).

כאמור, סעיף 38 לחוק חל לא רק על החלטות הניתנות בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות הניתנות בהליכים "חיצוניים", הנדונים לפי סדרי הדין הכלליים, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (עניין גרוס הנ"ל, בעמ' 945). כך, למשל, עצם העובדה שההליך בבית המשפט המחוזי הוא הליך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, ואינו מעוגן במסגרת דיונית מפורשת הקבועה בחוק הבוררות, אין משמעותה בהכרח כי סעיף 38 לא חל (ראו עניין באבאזדה הנ"ל, פס' 7). גם במקום שבו שההליך הוגש לפי סדרי הדין הרגילים, יש לבחון אם קיימת זיקה עניינית בין ההחלטה הנדונה לבין מוסד הבוררות או ענייני בוררות, באופן המצדיק את החלתו של סעיף 38 לחוק (ראו לאחרונה דברי כבוד השופט ג'ובראן בבש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (טרם פורסם, 11.7.2011)).

ומן הכללים האלה אל המקרה שלפנינו: המשיב הגיש כנגד המערער (ואדם נוסף) תביעה לכבוד הרב עטייה, כשהוא מסתמך על תניית בוררות בהסכם בין הצדדים. המערער טוען כי הסכם הבוררות "מפוברק" וכי מעולם לא הסכים לקיים הליך בוררות לפני הבורר. תחילה הובאו טענות אלה של המערער לפני כבוד הרב עטייה, אך בשלב מסוים – בטרם שניתנה החלטתו של כבוד הרב עטייה בעניין אמיתות הסכם הבוררות (אך לאחר שכבוד הרב נתן כמה החלטות בהליך שהובא לפניו) – פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי. בית המשפט המחוזי שמע את עדויות הצדדים ובחן את חומר הראיות, ובא לכלל מסקנה כי המערער אכן הסכים לתניית הבוררות, וכי לפיכך יש לברר את הסכסוך בין הצדדים לפני הבורר המוסכם.

הנה כי-כן, מדובר במצב שבו המשיב הגיש נגד המערער תביעה מכוח הסכם בוררות; המערער טען כי ההסכם-אינו-הסכם, אך בית המשפט המחוזי דחה את טענתו וקבע כי הבורר מוסמך וכי הליך הבוררות ימשיך להתקיים. סבורני כי בנסיבות אלה, ובדומה למסקנה שאליה הגיע בית המשפט העליון בעניין גרוס , יש לומר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי קשורה בקשר מהותי וישיר לענייני בוררות, וכי עצם העובדה שהמערער חלק על סמכות הבורר בגדרי הליך לפי סדרי הדין הרגילים אינה מבטלת את הקשר הזה. לפיכך, יש להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכליותיו של סעיף 38 לחוק הבוררות, ובהן חיזוק מוסד הבוררות, ייעול ההליכים הקשורים בזיקה מהותית לענייני בוררות, וחתירה לסיומם המהיר של הליכים אלה על-ידי הגבלת אפשרות הערעור על החלטות בתי-המשפט הניתנות במסגרתם.

התוצאה היא כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין, שכן היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 11.7.2011. לפיכך, דינו של הערעור שבכותרת להימחק על-הסף. אציין כי המערער בחר שלא להגיש, ולוּ באופן חלופי, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

הערעור נמחק, אפוא. ככל שימצא לנכון המערער להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, תידון הבקשה בהתאם לכללים המקובלים ואיני מביע כל עמדה. איני רואה לפסוק הוצאות בגין ההתדיינות בשאלת הסיווג, זאת בשים לב לכך שהמשיב העלה את טענותיו לעניין סיווג ההליך בגדרי תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע, וכבוד השופט רובינשטיין פסק הוצאות לטובת המשיב בהחלטתו מיום 28.8.2011 לעניין עיכוב הביצוע.