בש"א 8951/11 דוד בן עמי נ. ישראל ארלנגר

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מיום 11.7.2011. בקשה זו הוגשה לאחר שביום 31.10.2011 הוריתי על מחיקתו של ערעור בזכות שהוגש על פסק-הדין (ע"א 5936/11), זאת בשל הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), הקובעת כי הדרך להשיג על החלטה לפי חוק הבוררות היא הגשת בקשת רשות ערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה שלפניי.

זה מקרוב ניתנה החלטתי בבש"א 8911/11, שם התייחסתי למקרה אחר שבו הוגשה בקשה להארכת מועד לאחר סילוקו על-הסף של הליך ערעור בענייני בוררות. בין היתר קבעתי שם כי ההלכה בעניין התפרסותה הרחבה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות היא בגדר דין מושרש וידוע ; כי גם אם מקנן בליבו של בעל-דין ספק לגבי תחולתה של הוראת סעיף 38 הנ"ל, חרף הזיקה לענייני בוררות, הדרך שראוי לנהוג בה היא להגיש בקשת רשות ערעור , ולבקש להפעיל את תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וכי הדרך של הגשת ערעור בזכות בהליך הקשור לענייני בוררות, ואחר כך הגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (נוכח סילוקו של הליך הערעור על-הסף), עלולה לחתור תחת התכלית של חיזוק מוסד הבוררות, ייעול ההליך והחשתו.

לאור האמור, אפנה לבחון את נסיבותיו של המקרה שלפניי. שקלתי אם למרות האמור לעיל יש מקום למתן ארכה, נוכח העובדה שהערעור בזכות הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. ככלל, נתון כזה יכול להשפיע על איזון האינטרסים בכגון דא, נוכח השלכתו האפשרית על מידת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב. אולם, בענייננו, לא זו בלבד שהבקשה שלפניי הוגשה כחמישה חודשים לאחר פסק-הדין של בית המשפט המחוזי; ולא זו בלבד שהמבקש לא ביקש בתגובתו לעניין הסיווג, ולוּ לחלופין, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (הבקשה הוגשה רק לאחר שהחלטתי למחוק את הערעור); אלא שהמבקש הגיש את בקשת הארכה רק ביום 4.12.2011, כשהחלטתי בע"א 5936/11 הומצאה לו חודש לפני כן, ביום 3.11.2011. שיהוי זה, שאין לו הסבר בבקשה שלפניי, אינו משקף שקידה ראויה של בעל-דין החפץ במתן ארכה לאחר שהגיש הליך שגוי, אינו עולה בקנה אחד עם התכלית של ייעול ההליך והחשתו, ואף ניתן לומר כי הוא עצמו מקים את אינטרס ההסתמכות והציפייה של הצד שכנגד. עוד אציין כי בהחלטתו של כבוד השופט רובינשטיין בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בגדרי ע"א 5936/11, צוין בין היתר כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא פסק-דין מפורט, הנשען על ממצאי מהימנות מובהקים.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסך של 2,000 ₪.