בש"א 8911/11 יעקב כהן נ. איתמר מרקור

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבו נדחתה המרצת פתיחה שהגישו המבקשים "להורות על ביטול מינויו של עו"ד ארז אהרוני כבורר" (להלן: פסק-הדין ). הנסיבות שהובילו להגשת הבקשה שלפניי פורטו בהחלטתי מיום 4.12.2011 בע"א 7661/11. בהחלטה זו האחרונה קיבלתי את בקשתם של המשיבים לסלק על-הסף את הערעור שהגישו המבקשים על פסק-הדין (ערעור בזכות), זאת נוכח הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1938 (להלן: חוק הבוררות ), הקובעת כי הדרך להשיג על החלטה לפי חוק הבוררות היא הגשת בקשת רשות ערעור.

אציין כי הבקשה שלפניי – להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור – הוגשה במקביל להגשת תגובתם של המבקשים לבקשה לסילוק על-הסף, וזאת "לצורכי זהירות". משנקבע כי אכן דינו של ע"א 7661/11 להימחק על-הסף, קם הצורך להכריע בבקשה להארכת מועד, ואפשרתי למשיבים לומר את דברם בעניין זה. המשיבים הודיעו על התנגדותם למתן הארכה.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פסק-הדין המנחה בע"א 4886/11 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003), ניתנו בבית משפט זה החלטות רבות בעניין פרשנותה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות (ראו למשל – בבחינת מעט המחזיק את המרובה – בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006); רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010); בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (טרם פורסם, 11.7.2011); ע"א 5936/11 בן עמי נ' ארלינגר (לא פורסם, 31.10.2011)). לאור פסק-הדין בעניין גרוס והפסיקה הרבה שבאה בעקבותיו, אין עוד ספק כי יש לראות בהלכה לעניין התפרסותה הרחבה של הוראת סעיף 38 הנ"ל – משום דין מושרש וידוע , שבעלי-הדין צריכים להנחות את עצמם לפיו (השוו בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009)).

איני שולל כי ייתכנו מקרים שבהם יתעורר אצל בעל-הדין ספק לגבי תחולתה של הוראת סעיף 38 הנ"ל. עם זאת, גם במקרים כאלה, כל עוד ההליך קשור בענייני בוררות, הדרך הראויה לנהוג בה היא להגיש בקשת רשות הערעור , ולבקש להפעיל את תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – למקרה שיתברר כי ההליך הנכון הוא ערעור בזכות. התנהלות דיונית זו ראויה במיוחד בהליכי בוררות לא רק לאור פריסתה הרחבה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, "החובקת אל תוכה עניינים שונים ומגוונים של בוררות, אף שהליכים בגינם לא הוגדרו מפורשות בחוק הבוררות, וסדר הדין שעל פיו הם נדונים הוא סדר דין רגיל" ( עניין גרוס הנ"ל, בעמוד 941); אלא גם, ובעיקר, לאור התכלית שפרשנות רחבה זו באה להשיג – ייעול ההליכים והחשתם – תכלית המתיישבת עם המדיניות השיפוטית הכללית בענייני בוררות:

המדיניות החקיקתית והשיפוטית באשר למוסד הבוררות ידועה וברורה. ההסדרים המשפטיים הקבועים בחוק והכללים הקבועים בפסיקה, עוצבו לאור התכליות העומדות ביסודו של מוסד הבוררות, שעניינן בהליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים, המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצידו הקלה על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט (דברי כבוד השופט ס' ג'ובראן בבש"א 2287/11 ד"ר וינברג נ' רייסנר (טרם פורסם, 9.5.2011)).

אין ספק שהבחירה להגיש ערעור בזכות, חרף זיקתו של ההליך לענייני בוררות, והגשת בקשה להארכת מועד בדיעבד (נוכח האיום של סילוק על-הסף או החלטה בדבר סילוק על-הסף), היא בחירה דיונית שאינה עולה בקנה אחד עם התכליות האמורות. והמקרה שלפנינו יוכיח: פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 19.7.2011. הערעור (בזכות) הוגש ביום 23.10.2011 (לאחר המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור). המשיבים הגישו בקשה לסילוק על-הסף, וזו התבררה לפניי והוכרעה בהחלטתי מיום 4.12.2011. או-אז החל בירור הבקשה להארכת מועד, וכך הגענו עד הלום – קרוב לחמישה חודשים לאחר פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. ברור שעיכוב ממושך זה – החותר תחת מטרותיו של מוסד הבוררות ותחת התכלית של סעיף 38 בפרט – היה נמנע אילו הוגשה מלכתחילה בקשת רשות ערעור, כנדרש לפי הדין.

לא מיותר להוסיף ולציין כי בענייננו, ברור וגלוי הוא כי בית המשפט המחוזי ביקש בפסק-דינו לקדם את הליך הבוררות, שהתעכב גם כך זמן לא מבוטל, ולחסוך התדיינויות נוספות. והנה: עיכוב נוסף ומיותר בבית משפט זה.

נקודה אחרונה שיש להתייחס אליה היא טענתם של המבקשים כי ממילא לא נגרע דבר מאינטרס ההסתמכות של המשיבים, נוכח מכתבו של בא-כוח המערערים מיום 23.9.2011, שבו דיווח כי ככל שלא תושג הסכמה בין הצדדים, לא יהא מנוס מהגשת ערעור על פסק-הדין. טענה זו אין לקבל. שיגור מכתב בתוך התקופה הקצובה בדין, שבו נאמר כי בכוונת בעל-דין להשיג על החלטה של בית המשפט, אינו מאיין מניה וביה את גיבוש אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין שכנגד, לאחר שהמועד להגשת ההליך הערעורי חולף.

לאור כל המקובץ, ובשים לב לעובדה שההליך של ערעור בזכות (ע"א 7661/11) הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, איני סבור כי מתקיים "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 2,000 ₪.