ע"א 6885/15 הוס מאיר נ. אייזנברג ברוך בענדט

1.פסק הדין עליו נסב הערעור ניתן בשני הליכים שאוחדו - בקשת המשיב למתן פסק דין הצהרתי לפיו אינו חייב לקיים הוראות של פסק בוררות; ותביעת המשיב להורות על השבת סכום כספי. בשל הליכי הבוררות שעמדו ברקע פסק הדין הועבר ההליך לעיוני לבחינת דרך ההשגה הנכונה על פסק הדין.

המערער טוען כי בצדק הגיש ערעור בזכות, בהדגישו, בין היתר, כי מדובר בהליך עצמאי ונפרד שהתקיים לאחר סיום הליכי הבוררות (ולחלופין עתר למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור); ואילו המשיב טוען כי המערער היה רשאי להגיש ערעור בזכות על פסק הדין שניתן בתביעה הכספית, אך לא על פסק הדין בהמרצת הפתיחה (והוא עותר לדחיית הערעור בעניין זה על הסף).

2.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר, נחה דעתי כי אין מקום להורות על שינוי סיווגו של ההליך.

בהתייחס לטיעונו של המשיב אציין כי משניתן פסק דין מאוחד בשתי התובענות, סבורני כי אם עומדת למערער זכות ערעור על איזה מחלקיו של פסק הדין, רשאי הוא לערער על כל חלקיו (השוו, בהקשרים אחרים: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011); רע"א 1963/13

אמיר דוק, עו"ד - מנהל מיוחד נ' מגא בטון 2011 בע"מ , פסקה 18 (7.7.2013)). עוד אציין כי המשיב עצמו הגיש ערעור שכנגד, ואם המסקנה היתה שלא נתונה למערער זכות ערעור על פסק הדין (כאמור, על כל חלקיו) וכי יש להורות על מחיקתו, הפועל היוצא היה מחיקת הערעור שכנגד.

בהתייחס לטענתו של המערער אציין הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) פורשה בבית משפט זה בהרחבה, ונפסק כי:

"גם במקום שבו הוגש הליך לאחר פסק-בורר, וההליך נסב על עניין הקשור בקשר ענייני הדוק לעניינים שנדונו בבוררות - כגון תובענה בדבר ביצועו ומימושו של פסק-הבורר - קמה תחולה לסעיף 38 לחוק הבוררות" (ראו בש"א 3960/11 בן שמן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פישלר (11.7.2011)) ... אמת המידה המכרעת לעניין תחולתו של סעיף 38 אינה המסגרת הדיונית שבה התקיים ההליך או הדין המהותי שחל על הסוגיה, אלא עוצמת הזיקה העניינית בין ההליך לבין ענייני בוררות." (ע"א 7739/11 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים בע"מ (11.3.2012)) [ההדגשות הוספו].

מכאן כי בניגוד לטענת המערער עצם העובדה שעניין לנו בהליך עצמאי ונפרד אשר הוגש לאחר סיום הליכי הבוררות אינה מכריעה את הכף לעניין סיווג ההליך, אלא יש לבחון האם קיים "קשר ענייני הדוק" בין ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי לבין הליכי הבוררות שהתנהלו בין הצדדים.

3.ואולם, למרות פרשנותו המרחיבה של סעיף 38 לחוק הבוררות ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, הרי שבנסיבות הקונקרטיות דנן לא מצאתי לקבוע כי יש להורות על מחיקת ההליך.

לו פסק הדין היה ניתן רק בהמרצת הפתיחה בה עתר המשיב להורות כי אינו מחויב לקיים את הוראות פסק הבוררות, דומני כי נכון היה לומר שלהליך קשר ענייני-הדוק להליך הבוררות. אולם בכל הנוגע לתביעה הכספית, שהדיון בה כאמור אוחד עם המרצת הפתיחה, ספק האם ראוי לומר כן. אותה תביעה כספית הוגשה בקשר עם קיום הסכם פשרה והסכם מכר שנחתמו בין הצדדים לאחר אישור הסכם הבוררות. בין היתר תבע המשיב סכום אותו שילם לבנק בגין ריבית פיגורים, והשבת סכום אותו שילם למערער בהתאם להסכם המכר האמור. בנסיבות אלו נראה כי למרות שהליך הבוררות והמחלוקת הנוגעת לנכס המקרקעין שבמוקד הליך הבוררות עומדים ברקע הדברים, הרי שהמחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בקשר עם קיום הסכם המכר חורגות מהליכי הבוררות בין הצדדים ומסוגיות הקשורות לביצוע פסק הבוררות גופו. לגבי חלק זה של פסק הדין ספק האם נותר אותו "קשר ענייני הדוק" להליכי הבוררות (השוו רע"א 4392/07 בלוטניק נ' שטיינהרטר (14.2.2010)). אוסיף כי גם אם נותר ספק מסוים בעניין זה, הרי שעניין לנו במקרה גבולי ביותר, וסבורני כי נוכח מעמדה של זכות הערעור לא נכון יהא לשלול מן המערער (ומן המשיב) זכות זו במקרה כגון דא ולהורות על מחיקה של הערעור (ושל הערעור שכנגד).

אשר על כן ההליך ייוותר על כנו (ובקשתו של המשיב לדחיית הערעור על הסף, אותה כרך בעמדתו לעניין הסיווג, נדחית).

אין צו להוצאות.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.