בש"א 11619/04 לוקי ביצוע פרוייקטים (בניה) 1989 בע"מ נ. תכלת תעשיות בטון בע

בקשה להעברת הדיון בת.א. 2349/04 מבית משפט השלום באשדוד לבית משפט השלום בירושלים, ולאיחודו שם עם הדיון בת.א. 10857/01.

1.בין המבקשת, חברה קבלנית, והמשיבה, ספקית בטון, נסב סכסוך ממושך שעניינו ביצוע פרויקט בניה בעיר אשקלון. במסגרת סכסוך זה הוגשו במהלך השנים האחרונות כמה וכמה תובענות. בין אלה, הגישה המשיבה ביום 11.7.2001 תביעה נגד המבקשת לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 10857/01). תביעה זו, בה נתבעת המבקשת לשלם למשיבה תמורת בטון שסופק לה, מתנהלת זה זמן מה, והיא על סף סיום שלב ההוכחות. בחלוף שלוש שנים (ביום 12.7.2004) הגישה המבקשת תביעה משלה לבית משפט השלום בירושלים נגד המשיבה (ת.א. 8463/04). בתביעה זו נתבקשה המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקיה עקב הפרת חוזה, שכרך גם את אספקת הבטון. המשיבה הגישה בקשה להעברת תביעתה של המבקשת לבית משפט השלום באשדוד, מחמת חוסר סמכות מקומית. בקשה זו נתקבלה (ביום 11.10.2004). התיק הועבר כאמור, ונפתח בשנית כתביעה בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 2349/04). בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ההעברה נדחתה (בר"ע (ירושלים) 472/04).

2.בעקבות זאת, הגישה המבקשת את בקשתה זו, כי אורה על החזרת התיק מבית משפט השלום באשדוד לבית משפט השלום בירושלים, לפי סמכותי מכוח תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנה 7). המבקשת טוענת כי מדובר בשתי תובענות העוסקות באותה מסכת עובדתית, וכי שמיעתן בנפרד תחייב גבייה כפולה של עדויות ותעורר חשש לפסיקות סותרות. המשיבה מתנגדת בתוקף לאיחוד. היא רואה בבקשה ניסיון לעקוף את כישלונה של המבקשת בהליכים בעניין הסמכות המקומית, בשאיפה לעכב את ההליכים המתנהלים בירושלים ולפגוע בסיכוייה של המשיבה לזכות בסעד ממשי בתביעתה שם. המשיבה אף חולקת על הנחת המבקשת, כי שתי התובענות עוסקות באותו נושא.

3.עיינתי בטענות הצדדים ובכתבי הטענות שהוגשו בשני ההליכים. באתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה, הנדמית בעיקר כניסיון להשיג על דחיית עמדתה של המבקשת בעניין הסמכות המקומית. אמת, על פניו עוסקות שתי התובענות בנושאים קרובים. אולם נראה, שהיעילות הדיונית – שהיא התכלית העיקרית המונחת ביסוד תקנה 7 (בש"א 8155/04 עידית אליטוביץ', עו"ד נ' ניסן כספי, עו"ד (לא פורסם)) – תצא נפסדת אם אורה כעת על איחוד הדיון בתובענות. התובענה בירושלים מצויה בשלב מתקדם ביותר, בעוד התביעה באשדוד נתונה אך בראשיתה. הסיבה לכך היא בחירתה של המבקשת להגיש את תביעתה שלוש שנים אחרי הגשת תביעת המשיבה, על אף שכל הנתונים הרלוונטיים לשתי התובענות עוסקים באותו פרק זמן בשנת 2001. בנסיבות אלה, שימוש בתקנה 7 צפוי להכביד יתר על המידה על ניהול ההליך בירושלים ועל הסיכוי להשלמה קרובה שלו. חששה של המבקשת מפני פסיקות סותרות יכול להיפתר באמצעות הסדרים דיוניים שייקבעו בהליך באשדוד, ככל שהדבר יימצא לנכון בעיני בית המשפט. חזקה על הצדדים שיתרמו להשגת הסכמה בעניין.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.