בש"א 1264/99 רועי (בועז) אטינגר נ. תנחום אבן טוב

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן ביום 7.12.98, בו ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה עליו חתמו יורשיה על-פי דין של המנוחה בלומה אטינגר ז"ל, וכן היורשים על-פי הצוואה.

המבקשים מבקשים להתיר להם להגיש את הערעור תוך ארבעים וחמישה יום מיום 4.2.99, היום בו נודע להם לטענתם על מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

המבקשים, שהינם נהנים על-פי צוואת המנוחה, מנמקים את בקשתם בכך שלא ידעו על קיומם של ההליכים בנוגע לעזבון המנוחה, וכי עורך דין שפרן אשר הסכים בשמם להסדר הפשרה, לא היה מוסמך לייצגם, שכן לא קיבל יפוי כוח מהם, והוא גם לא יידע אותם על קיומם של ההליכים בבית המשפט המחוזי.

למבקשים נודע על קיומו של פסק הדין רק ביום 4.2.99 מבא כוחו של המשיב 8.

המבקשים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לביטול פסק הדין, שכן לטענתם פסק הדין ניתן בהעדרם.

המשיבים 6-2 והמשיבים 9 מתנגדים לבקשה זו משום שלטענתם עורך דין שפרן היה מוסמך לייצג את המבקשים בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ולחתום בשמם על הסכם הפשרה. לטענתם, המבקשים נקטו הזנחה, רשלנות וחוסר אכפתיות ביחס להליכים, ולכן עליהם לשאת בתוצאות.

לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי הסכום לו זכאים המבקשים על-פי הצוואה המקורית, לא השתנה בעקבות מתן פסק הדין, ולכן הערעור הוא אקדמי בלבד.

המשיבים 8 ו13- נתנו את הסכמתם לבקשה להארכת מועד.

מבלי להיזקק לטענות המשיבים, סבורה אני כי יש לדחות את בקשת המבקשים.

המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרם. כאשר ניתן נגד אדם פסק דין בהעדר הופעה נפתחות בפניו שתי דרכים לתקיפתו: האחד - הגשת בקשה לביטול פסק הדין והאחר - ערעור על פסק הדין.

שתי דרכים אלו יכולות להביא בסופו של ההליך לתוצאה זהה, ועל כן פעולה על-פי שתי הדרכים בעת ובעונה אחת יכולה להתברר כנקיטת יתר הליכים והכבדה שלא לצורך על בתי המשפט, ועל כן נקבעה הלכה לפיה אין זה ראוי לנקוט במקביל בהליכים אלו [ראה בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פד"י מג(4) 22].

תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אשר הוספה לתקנות בתשנ"א, באה למנוע מירוץ זה בשני מסלולים בו זמנית. על-פי תקנה זו על תיקוניה, מירוץ הזמן להגשת ערעור מתחיל ממועד ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, כפי שנאמר ברע"א 296/96, ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נגד פלתורס ביטוח , פ"ד מט (5) 5876, 879, מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"...על אף שינויי הנוסח, מיועדת התקנה, על שלוש צורותיה, לאותה תכלית, שהיא, מניעת הצורך להגיש - מחמת זהירות - בו זמנית גם בקשת ביטול 'ההחלטה הראשונה' וגם ערעור עליה. בכל מקרה בו מוגשת בקשה לביטול ('ההחלטה הראשונה'), יחל מירוץ הזמן להגשת ערעור (על 'ההחלטה הראשונה') ממועד ההחלטה בבקשת הביטול ('ההחלטה השניה')".

( עוד ראה: רע"א 5696/95 סלוביק נגד יעד נציגויות בע"מ , תקדין עליון 96(2) 596).

לפיכך, אם תדחה בקשת המבקשים לביטול פסק דין בבית המשפט קמא, יוכלו הם להגיש ערעור על פסק הדין, כאשר מנין הימים להגשת הערעור יימנה מיום ההחלטה בבקשת הביטול.

לכן, אין מקום להארכת מועד להגשת הערעור.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.