בש"א 9221/99 רון חזקיו נ. רוברט שפירו

1.ביום 24.11.99 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' ברוש) על מחיקת תביעה שכנגד שהגישו המבקשים נגד המשיב מס' 1. המבקשים הגישו בקשה לביטול החלטה זו וביום 26.12.99 פנו לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה זו עד 30 יום ממועד ההכרעה בבקשה לביטול ההחלטה.

2.המשיבים 2-4 מתנגדים לבקשה. לטענתם לא הציגו המבקשים כל "טעם מיוחד" להארכת מועד הקבוע בדין. עוד הם טוענים, כי ההחלטה מיום 24.11.99 אינה החלטה הניתנת לביטול, כי שגו המבקשים בכך שלא הגישו מלכתחילה ערעור - ולא בקשת ביטול, וכי שגגה זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי, בינתיים, ביום 27.12.99, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול. עוד הם טוענים, כי נוכח הוראות תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ניצבה בפני המבקשים בחירה: אם לערער על ההחלטה הראשונה, או לבקש את ביטולה ולערער אז על דחיית בקשת הביטול. שכן, לשיטתם, אין המבקשים יכולים לאחוז במקל משני קצותיו.

3.הואיל ומהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.12.99 (כמו גם מן הבקשה שבפני) עולה לכאורה, כי גם בית המשפט המחוזי סבר, כי החלטתו מיום 24.11.99 היא אכן החלטה במעמד צד אחד הניתנת לביטול על ידו, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת המשיבים 2-4, כי אין הדבר כך (מה גם שמעמדם של המשיבים 2-4 בהליך זה אינו ברור כלל ועיקר). לפיכך אדרש לבקשה שבפני בהתאם להוראות תקנות 201 ו - 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. תקנה 398א (בנוסחה כיום) קובעת:

"המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)."

בהתייחס לתקנה זו נקבע, כי היא:

"קובעת...-והפעם בצורה ברורה ומפורשת - כי כאשר מוגשת בקשה לביטול ההחלטה הראשונה, יחל מרוץ הזמן לעניין הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה, ממועד ההחלטה השניה (שהיא ההחלטה בבקשת הביטול) ולא ממועד ההחלטה הראשונה" (רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ ואח' נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ , פ"ד מט (5) 876, 880; ראו גם: רע"א 5696/95 סלוביק נגד יעד נציגויות בע"מ , בש"א 1264/99 רועי (בועז) אטינגר נ' תנחום אבן טוב

(לא פורסם).

נמצא אם כן, כי מלכתחילה לא נזקקו המבקשים להגיש את הבקשה שבפני, שכן המבוקש מובטח להם בלשון התקנה. עם זאת, הואיל וסמוך לאחר הגשת בקשתם ניתנה החלטה בבקשת הביטול, חלף למעשה הזמן להגשת ערעורם לפי התקנה. ולפיכך הם נדרשים לארכה להגשת ערעורם כעת. בנסיבות אלו, משהיו המבקשים זכאים מלכתחילה לסעד שביקשו ומשהגישו את בקשתם בתוך המועד הקבוע בדין, מצאתי לנכון להאריך את המועד להגשת ערעורם, כך שהם יהיו רשאים להגישו תוך חמישה עשר יום ממועד החלטתי זו.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לחייב מי מן הצדדים בהוצאות.