בש"א 1354/98 שגיא וינבלט נ. טמפו תעשיות בירה בע"מ

ביום 18.11.96 נתן כב' הנשיא א' ברק למבקש רשות ערעור (רע"א 164/96) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת:

"המועד להגשת ערעור ברשות על החלטה, הוא חמישה עשר ימים מהיום שבו ניתנה הרשות לערער." המבקש לא הגיש ערעור, ולכן הועבר התיק לגניזה.

ביום 26.2.98 הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת כתב ערעור. בתצהירו של אחד מבאי כוחו של המבקש, שצורף לבקשה, נטען כי החלטת כב' הנשיא ברק הועברה למשרד עורכי הדין בו עובד המצהיר, וכי הענין "נפל בין הכסאות" היות שבתיק מטפלים שני משרדי עורכי דין. ההחלטה אודות מתן הרשות לערער תויקה במשרד עורכי הדין על ידי מתמחה, מבלי שלוותה בטיפול המתחייב של הגשת "כתב ערעור". נטען, כי עורכי הדין המעורבים בענין סברו כל העת כי התיק עתיד להיקבע לשמיעה, וכי סברתם המוטעית כי עם מתן הרשות הופך הכתב המצוי בבית המשפט לכתב ערעור באופן אוטומטית, היתה טעות נוספת בענין. עוד נטען, כי באי כח המבקש ניהלו מגעים עם הרשות לניירות ערך, על מנת שזו תממן חלק מההוצאות בהליך, המבקש להתנהל כייצוגי. לפיכך הגישו ביום 22.1.98 בקשה ל"המרת ערובה", ואז נתגלה כי התיק אינו מסווג כ"פתוח". המבקש עותר לבית המשפט לאפשר לו לתקן את הטעות שאירעה, באמצעות הארכת מועד להגשת כתב הערעור.

המשיבה 3 הודיעה לבית המשפט כי אין לה עמדה לענין הבקשה. לעומת זאת, מתנגדות המשיבות 1,2 לבקשה. אני סבורה כי צדקו בטענותיהן, וכי דין הבקשה להדחות.

אכן, המבקש לא הציג כל "טעמים מיוחדים" הנדרשים על פי תקנה 528 לתקנות הנ"ל, על מנת להצדיק את האיחור בהגשת כתב הערעור. הטעמים שמעלה המבקש הינם טעות שבדין, טעות משרדית וטענה באשר לחשיבות הענין. באשר לטעות שבדין, במקרה זה נובע האיחור מטעם הנעוץ בהתנהגותו של בעל הדין. כבר נאמר בבית משפט זה כי: "...טעמים, הנעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו לא הוכרו כמצדיקים הארכת מועד" (ראו: ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) פ"ד מ(1) 62,57). טעותם של באי כוחו של המבקש בסברם כי עם מתן הרשות הופך הכתב המצוי בבית המשפט באופן אוטומטי לכתב ערעור, אינה מהווה צידוק להארכת מועד. (וראו: בשג"צ 5828/97 חדד ניסים נ' שר הבריאות (לא פורסם); בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל פ"ד מח(4) 872).

הטעות המשרדית גם היא אינה מהווה "טעם מיוחד". (ראו: ב"ש 83/86 סוקול נ' ישמח פ"ד מ(1) 577). צדקו המשיבות גם בטענתן כי טעם זה לא גובה בתצהיר כנדרש, והאמירה כי הענין "נפל בין הכסאות" אמירה סתמית היא, ואינה תורמת לטיעונו של המבקש. יצוין, כי תצהירו של בא כח המבקש לוקה בחסר גם ביחס לענינים נוספים, דוגמת הבהרת פער הזמנים בין הגשת הבקשה ל"המרת ערובה" לבין הגשת הבקשה בה עסקינן. באשר לחשיבות הענין העומד לדיון, הלכה היא כי טעם זה אינו בבחינת טעם העומד לעצמו, אלא יכול הוא - בנסיבות מיוחדות - להוות טעם מצטבר לטעם קיים (וראו: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בע' 890).

כאמור, בעניינו לא הצליח המבקש להצביע על "טעמים מיוחדים" שיש בהם כדי לנמק את האיחור הרב בהגשת כתב הערעור. לפיכך אני דוחה את הבקשה להארכת מועד. התוצאה היא שהמבקש לא הגיש את כתב הערעור במועד, בהתאם להוראת תקנה 398 לתקנות הנ"ל. המבקש ישא בהוצאות המשיבות 1 ו2- בסכום של 3,000 ש"ח.