בש"א 1427/03 אלבטרוס הנדסה ובניין בע"מ נ. עקל בדר

המבקשים הגישו בקשת להאריך מועד לצורך הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי מיום 2.7.02.

פסק הדין של בית המשפט קמא דחה את תביעת המשיב 1 כנגד המבקשים לקבלת פיצוי כספי בשל נזקי גוף שנגרמו לו במהלך עבודתו. המשיב 1 הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 8425/02), ואז הגישו המבקשים ערעור שכנגד שנמחק על ידי כב' הרשם שחם.

מה הצורך למבקשים להגיש ערעור שכנגד או ערעור על פסק דין, הדוחה את התביעה נגדם? מתברר שבפסק הדין נכללו ממצאים ואף קביעות משפטיות שבית המשפט קמא מצא לנכון לקבוע אילו היה מוצא כי יש מקום להטיל אחריות על מי מהנתבעים בפניו, ובתוך כך על המבקשים.

במצב דברים זה, אין צורך בהגשת ערעור, שכן אין ממצאים אופרטיביים הפועלים נגד המבקשים. אם בית משפט זה יקבל את ערעור המשיב 1, ממילא הוא יצטרך להידרש לשאלת חלוקת אחריות בין המשיבים השונים באותו ערעור, ובהם המבקשים כאן. בתוך כך יוכלו המשיבים להתייחס לכל הטענות שיש להם, לרבות טענותיהם ביחס לחלוקת האחריות שבית המשפט קמא קבע למקרה שבו הוא היה מקבל את התובענה. סמכותו של בית המשפט שלערעור להתייחס לשאלות אלה נובעת במישרין מהוראת תקנה 462 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו מסמיכה את בית המשפט שלערעור "ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה", או "ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין". לצורך הפעלת סמכות זו המבקשים אינם זקוקים ליזומו של הליך כלשהו בבית משפט זה. אגב תשובתם לערעור יוכלו המבקשים להתייחס לעניין זה, וכך יוכלו לעשות גם כל יתר בעלי הדין.

אכן, מצבם של המבקשים איננו שונה ממצבו של בעל דין שאגב דחיית התובענה נגדו העיר בית המשפט הערות שונות ביחס להתנהגותו. כשם שבעל דין כזה איננו רוכש זכות ערעור, והוא יכול להתייחס להערות אלה אגב ערעור שהוגש נגדו, כך המבקשים במקרה זה אינם רוכשים זכות ערעור בשל הערת אגב, שאין לה כל משמעות אופרטיבית. "תנאי לקיומה של זכות ערעור הוא כי ההליך השיפוטי יסתיים בהכרעה שיפוטית, הפוגעת בזכות הופלדיאנית של בעל הדין" (ע"א 1946/01 הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נו(3) 311). עולה מתוך כלל זה כי הנמקה הפועלת לחובת בעל דין במסגרת פסק דין שהוא זכה בו אינה מקנה זכות ערעור. באותו אופן קביעות שונות בפסק הדין אשר אין בהן כדי לקבוע סופית את המצב המשפטי בין הצדדים, אינן יכולות לשמש נושא לערעור.

לא נעלמה מעיניי העובדה שבהחלטת כב' הרשם שחם נקבע, כי כל עוד לא הוגש ערעור "לא היה כל מקום ולא היתה כל עילה להגשת ערעור" על ידי המבקשים. כב' הרשם שחם מבהיר כי אינטרס המבקשים להשיג על פסק דינו של בית המשפט התגבש רק לאחר הגשת הערעור. ואולם, אין בהערות אלה כדי לקבוע כי יש צורך בערעור במצב דברים כזה, והרשם שחם עצמו אף סייג את דבריו, שכן השאלה לא עמדה בפניו.

לא לחינם קובעות תקנות סדר הדין לוח זמנים להגשת ערעורים. בעל דין שאין לו אינטרס בהגשת ערעור, אינטרס כזה איננו נולד עקב פעולה של הצד האחר (אלא אם כן מדובר בערעור שכנגד). פסק הדין ולא מהלכיו של הצד האחר הוא החורץ ברגיל את שאלת הזכויות. קשה ליצור עתה מעין כוי דיוני, שבגדרו יתחילו בעלי דין להגיש ערעורים על אמירות אגב של בית משפט, למקרה שבית משפט שלערעור יהפוך את התוצאה על פיה. עוד יותר קשה להניח שבעלי דין אלה יצטרכו ליטול בכל פעם הארכת מועד, שתהא תלויה בפעולת בעל הדין שתביעתו נדחתה. אין צורך לסבך את סדרי הדין, ואין צורך ליצור ערעורים על תנאי, ואין צורך ליצור ערעורי תגובה, ואין צורך לקבוע מועדי דיון לצורך סוג זה של הליכים תיאורטיים. לשם כך הותקנה תקנה 462, ולשם כך מאפשרים לבעלי הדין, אגב הערעור, לעלות את כל טענותיהם בפני בית משפט שלערעור.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

למען הסר ספק, מודגש בזאת כי המשיבים רשאים להעלות במסגרת סיכומיהם את כל הטענות שיש להם בנוגע לחלוקת האחריות במקרה שהערעור יתקבל, ועל כל המשיבים להיות ערים לכך שבית המשפט רשאי לתת כל החלטה מכוח תקנה 462 בנוגע לשאלת האחריות.