בש"א 1511/98 שריאור גדעון נ. שלמה יצחק

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בסכסוך בין הצדדים ניתן פסק דין נגד המבקש בבית משפט השלום בנהריה ביום 23.7.97. ביום 11.8.97 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקש ביקש לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא הגיש את הערעור ביום 4.11.97. המועד האחרון להגשת הערעור היה 15.10.97. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 25.1.98, וביטל את ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין. לאחר מתן ההחלטה ביקש המבקש לעכב את ביצועה, אך בקשתו נדחתה. כעת הוא מבקש לפנות בבקשת רשות ערעור על ההחלטה. דא עקא, שהוא הגיש את בקשתו לבית המשפט ביום 27.2.98. תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת, כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תוך שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה. מכאן הבקשה להארכת מועד. המבקש טוען בבקשתו, כי סבר בטעות שעליו להגיש ערעור, שניתן להגישו תוך ארבעים וחמישה ימים ממועד מתן ההחלטה, בהתאם להוראת תקנה 397 לתקנות הנ"ל.

המשיב מתנגד לבקשה. בתגובתו נטען בין היתר, כי המבקש נאחז תדיר בטענתו כי אינו משפטן, ועל ידי כך הוא מנסה להשיג לעצמו זכויות יתר. המשיב טוען כי המבקש לא הביא בבקשתו כל טעם מיוחד לאיחורו.

דין הבקשה להדחות. מקור בקשתו של המבקש בטעותו בבחירת ההליך המתאים. הכלל הוא, כי טעות של בעל דין בבחירת ההליך שעליו לנקוט אינה יכולה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד, מקום שזה נדרש (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל פ"ד מח(4) 872). איני סבורה כי במקרה זה נתקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל. זאת ועוד, בבקשו עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.1.98 אמר המבקש: "אני מבקש לעכב את הביצוע כדי שתנתן לי אפשרות להגיש בקשה לבית המשפט העליון למתן רשות ערעור..." לפיכך אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור.