בש"א 2041/98 שריאור גדעון נ. יצחק שלמה

ערעור על החלטת רשמת בית-המשפט העליון (כבוד השופטת מ' אגמון) במסגרת בש"א 1511/98 מיום 15.3.98.

בשנת 1994 השכיר המשיב למערער נכס הכולל דירת מגורים במושב אלקוש. מספר חודשים לאחר ביצוע העסקה חדל המערער מתשלום דמי-השכירות החודשיים, והמשיב הגיש נגדו תביעת פינוי בבית-משפט השלום בנהריה. ביום 16.7.97 ניתן פסק-דין כנגד המערער, לאחר שלא הגיש את סיכומיו למרות אורכה שניתנה לו. המערער פנה לבית-משפט השלום בבקשה לביטול פסק-הדין ולקבלת סיכומיו באיחור, ובקשתו נענתה. ביום 22.7.97, כשנתיים לאחר הגשת התביעה, ניתן פסק-הדין. בית-המשפט קבע, כי המערער הפר את החוזה והורה על פינויו מהנכס. לאחר מתן פסק-הדין פנה המערער בבקשה לעיכוב ביצועו לשם הגשת ערעור, ובקשתו נענתה. הערעור הוגש לבית-המשפט המחוזי ביום 4.11.97, כאשר המועד האחרון להגשתו היה ה15.10.97-. המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אולם בקשתו נדחתה ביום 25.1.98, וצו עיכוב הביצוע בוטל. ב27.2.98- פנה המשיב לבית-המשפט העליון בבקשה לקבלת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי להאריך את המועד. אף בקשה זו הוגשה באיחור, והמערער פנה אל רשמת בית-המשפט העליון במסגרת בש"א 1511/98 בבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור.

בהחלטתה מציינת הרשמת, כי הטעם אשר הביא המערער לאיחור הוא, כי סבר בטעות שמדובר בערעור, אשר אותו ניתן להגיש תוך 45 ימים (תקנה 397 לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר-הדין)), ולא בבקשה לרשות ערעור, אשר המועד להגשתה הוא תוך 30 ימים (תקנה 399 לתקנות סדר-הדין). הרשמת דחתה את הבקשה, תוך שהיא נסמכת על ההלכה שעל-פיה טעות של בעל דין בבחירת ההליך אותו עליו לנקוט אינה יכולה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד. בקביעתה זו נסמכה הרשמת על בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל , פ"ד מח (4) 872 (להלן - פרשת ארגון סוכנים ). עוד ציינה הרשמת, כי בבקשתו לעיכוב ביצוע בפני בית-המשפט המחוזי מיום 25.1.98 ציין המערער, כי בכוונתו "להגיש בקשה לבית-המשפט העליון למתן רשות ערעור". נוכח האמור דחתה הרשמת את בקשת ההארכה. המערער ערער על החלטתה זו של הרשמת, וב19.4.98- נתתי צו עיכוב ביצוע פסק-הדין עד להחלטה בערעור.

בפני מעלה המערער שורה ארוכה של טענות. ראשית, טוען המערער, מדובר בעניין בעל חשיבות קיומית עבורו. המערער מבהיר כי אינו מיוצג בשל אמצעיו המוגבלים וכי הסתמך על מידע מוטעה שניתן לו, שלפיו מדובר בערעור לפי תקנה 397. עוד טוען המערער כי בטעותו לא היה משום התרשלות או זלזול בבית-המשפט, וכראייה הוא מציין כי בקשתו הוגשה כשבועיים לפני תום המועד שבו חשב שעליו להגיש את הבקשה, וכי משגילה את טעותו הזדרז ופנה בבקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה ניתן לראות בטעותו "טעם מיוחד" למתן אורכה. טענה נוספת של המערער היא, כי המשיב לא מילא בעבר אחר החלטה של בית-משפט בעניינם, ומכאן שידיו אינן נקיות, ואף בכך ניתן למצוא "טעם מיוחד". בהתייחסו להחלטת הרשמת טוען המשיב, כי נימוקי המשיב מפורטים בה ואילו נימוקיו שלו אינם מוזכרים כלל, דבר המעיד על היעדר איזון. עוד נטען כי שגתה הרשמת בהסתמכה על פרשת ארגון סוכנים , מאחר שבאותו מקרה התייחס בית-המשפט לטענות לגופו של עניין. אשר לדבריו שנרשמו בפרוטוקול, ולפיהם היה מודע כי עליו לבקש רשות ערעור, טוען המערער כי מדובר בטעות של הקלדנית, אשר אין להסתמך עליה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אכן, הלכה היא כי טעות שבדין לא תהווה באופן רגיל "טעם מיוחד" להארכת מועד לפי תקנה 528 לתקנות סדר-הדין. זהו יסוד ההחלטה בפרשת ארגון סוכנים , אף-על-פי שנסיבות אותו מקרה אכן שונות היו מהמקרה דנן. בית-המשפט רשאי אומנם להביא בחשבון את העובדה שבעל-דין אינו מיוצג בהחלטתו אם להיענות לבקשה להארכת מועד (השוו בש"א 4596/94 רזי נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). אולם, כפי שפורט, לפתחו של המערער רובצים מחדלים רבים, אשר לא הובא להם כל טעם למעט עובדת היותו של המערער בלתי-מיוצג. בנסיבות אלה מצאה הרשמת לנכון לדחות את הבקשה, והמערער לא הצביע על כל טעם המצדיק התערבות בהחלטתה.

הערעור נדחה.