בש"א 1592/09 אלעזר גליק נ. שגיא שוורץ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל), בה נדחתה בקשת המבקש לבטל פסק-דין שניתן נגדו במעמד צד אחד. בפסק הדין נדונה תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים. על המבקש הוטל חיוב לפצות את המשיב בסך של 300,000 ₪, בגין פגיעה שגרם לו כאשר פגע בו במתכוון עם רכבו.

2.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 20.11.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 18.2.2009. בתצהיר המבקש, שהוגש בתמיכה לבקשה, מציין המבקש כי למיטב זכרונו, יום לאחר שקיבל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי הוא פנה ללשכה לסיוע משפטי בבקשה דחופה לקבלת ייצוג משפטי לצורך הגשת ערעור. אך לטענתו, רק ימים אחדים לפני הפנייה לבית משפט זה, ככל הנראה בשל עומס רב בלשכה לסיוע משפטי, הוא קיבל מינוי של עורך-דין לשם ייצוג בהגשת בקשת רשות ערעור. המבקש מדגיש כי פנה כל יום באופן אישי ללשכה לסיוע משפטי על מנת לברר את עניין המינוי ונמסר לו כי העניין מתעכב בשל עומס רב הרובץ על הלשכה ומחסור בכוח אדם.

3.

בהחלטתי מיום 12.3.2009 איפשרתי למבקש להשלים את הבקשה, בכך שיפרט בתצהיר את המועדים המדויקים בהם פנה ללשכה לסיוע משפטי ובהם אושר לו ייצוג משפטי. בתצהיר משלים שהגיש המבקש נאמר כי המבקש פנה ללשכה לסיוע משפטי ביום 15.12.2008 ורק ביום 4.2.2009 או בסמוך לכך קיבל בדואר את כתב המינוי. לדבריו, עם קבלת כתב המינוי יצר קשר עם בא כוחו ונקבעה לו פגישה ליום 9.2.2009.

4.

לאחר עיון בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. דחיית מועד הקבוע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד" (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אמת, כאשר מדובר במבקש דל אמצעים אשר נזקק לאורכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס על בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס אותו "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת מועד. ברם, אין מדובר בכלל המופעל באופן אוטומטי, אלא על פי שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. יש לזכור כי שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , (לא פורסם, 20.10.2004)).

5.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר, כשלושה חודשים לאחר מתן החלטה. הסברו של המבקש לכך שלא הגיש את ההליך במועד אינו מניח את הדעת. כעולה מהתצהיר המשלים, נדרש למבקש כמעט חודש ימים על מנת לפנות לראשונה ללשכה לסיוע משפטי. לבקשה לא צורפו אישורים המעידים על כך שנבצר מן המבקש לפנות במועד מוקדם יותר ללשכה לסיוע משפטי. שיהוי זה בפנייה ללשכה לסיוע משפטי, דומה כי הייתה לו תרומה משמעותית לאיחור בהגשת ההליך. כמו כן, לא הובהר מדוע המבקש לא הגיש, לכל הפחות, בקשה להארכת מועד בתוך התקופה להגשת ההליך, גם בטרם הוסדר ייצוגו. לכך יש להוסיף כי, על פני הדברים, סיכויי ההליך אינם טובים באופן המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. בנסיבות אלה, הגם שמדובר במבקש דל אמצעים שפעל להסדרת ייצוג משפטי, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)).

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.