בש"א 6404/04 יוסף לוי נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה להארכת מועד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.3.97. המבקש טוען בבקשתו כי לא הגיש ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי על רקע מצוקות בעיקרן נפשיות אך גם מצוקה כלכלית. בנוסף מבקש הוא לפטור אותו מאגרה. לבקשתו צורפה חוות דעת פסיכולוגית קצרה, תצהיר ואישור המל"ל על זכאות לקצבת נכות כללית.

2.המשיב בתגובתו דוחה מכל וכל את האמור בבקשה שכן היא הוגשה בחלוף יותר מ- 7 שנים מן המועד בו ניתן פסק הדין. באשר לסיכוי הערעור, טוען המשיב כי המבקש הגיש תביעה להכיר בו כנכה צה"ל לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 (להלן: חוק הנכים) בטענה שננשך על ידי שועל בעת שיצא לחופשה משירות מילואים. המשיב דחה את התביעה על יסוד התיישנות וכן קבע כי לא מתקיימים התנאים האמורים בסעיף 32 לחוק הנכים שכן אין בנמצא חבלה רשומה וחלוף הזמן מקשה על בירור התביעה. המבקש הגיש ערעור לועדת הערעורים אשר מצאה כי קימת חבלה רשומה על תקיפת שועל וקבעה כי לא היה צריך לדחות את התביעה בשל התיישנות אולם יש לדחות את התביעה בשל אי הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש בין אותה נשיכה משועל לבין מצבו הנפשי של המבקש. על פסק דינה של הועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור וקבע כי אין להתערב בפסק הדין של ועדת הערעורים. מכל האמור, לטענת המשיב, ההליך אותו מבקש להגיש המבקש חסר כל סיכוי. באשר לטעמיו של המבקש לאיחור, טוען המשיב, כי הנימוקים שמעלה המבקש אינם מגלים טעם מיוחד שיהיה בו כדי לצדיק הארכת מועד בת 7 שנים. המבקש אמנם מציג תיעוד על בעיות נפשיות, אך לא הוגש שום מסמך מסודר המראה את קורותיו הרפואיים של המבקש לאורך 7 השנים שחלפו. טענת המצוקה הכלכלית לא בוססה כלל ולא צורף תצהיר או תיעוד המלמד על מצבו הכלכלי של המבקש. על כך יש להוסיף את אינטרס ההסתמכות של המשיב ואת העובדה כי תיק התביעה האזרחית של המבקש בוער לפי תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו – 1986.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה המפורטת שבפני, דעתי היא כי דין הבקשה להדחות. תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז – 1987 מחילות בתקנה 4 את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ומכאן שיש לבחון בעניינו קיומם של טעמים מיוחדים לאיחור כאמור בתקנה 528. האומנם יש בנמצא טעמים אלו? התשובה לכך היא בשלילה. ראשית , ברור כי משקלו של הטעם המיוחד – או מיוחדות הטעם – כרוכה במשך התקופה בה מדובר. ככל שמדובר בתקופה ארוכה יותר, נדרש טעם מיוחד יותר. איחור ממושך מחייב נימוק הולם (ראו בש"א 8203/99 זלץ דניאל ואח' נגד טפחות – בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ואח' (לא פורסם)). חלוף הזמן מגביר את משקלו של אינטרס ההסתמכות של המשיב על כך שלא יוגש ערעור כמו-גם את אינטרס הציבור בדבר סיום הבירור של טענות וסכסוכים. שנית , אין די בתיעוד בבקשה שבפני בדבר מצבו הנפשי והכלכלי הקשה של המבקש כדי לשפוך אור ולו במעט על הסיבה בעטייה לא נקט בהליך הנדרש במשך שבע שנים תמימות. היעדר הסבר זה מקרין ממילא על היכולת להיעתר לבקשה החריגה שבפני. האמור במכתב הפסיכולוג שצורף לא סיפק הסבר מספק לעניין זה, לבד מאמירה כללית לפיה בעיות של המבקש ומשפחתו מנעו הקדשת תשומת לב לנושא המשפט. שלישית , סיכוי הערעור במקרה דנן, קלושים ביותר. הערעור ברשות לבית המשפט העליון על החלטה של ועדת הערעורים הוא מצומצם ביותר (ראו רע"א 2195/02 דניאל ברעם נגד קצין התגמולים – משרד הביטחון (לא פורסם)). בענייננו מעלה המבקש טענה עובדתית חדשה באשר לנסיבות הפגיעה לפיה הגיש את תביעתו. לדידו הנכות שנגרמה לו היא תולדה של הלם קרב מאסון צור ולאו דווקא תולדה של תקיפת שועל כפי שעולה "מתביעתו להכרת זכות" משנת 1982. לבסוף, הלכה היא כי בבואנו לדון בבקשה להארכת מועד שומה על הרשם או על בית המשפט לשקול אם הצביע המבקש על נסיבות שמשקלן כה רב ("טעם מיוחד") עד שיש בהן כדי להתגבר על "החסינות" (ראו בש"א 5406/95 שלתיאל טסה נגד ורדה והבה (לא פורסם)) מפני הגשת ערעור שזכה לה המשיב עקב אי הגשת הערעור במועד. נראה כי במקרה דנן, לאור חלוף התקופה האמורה, אינטרס ההסתמכות של המשיב "היכה שורשים" (ראו בש"א 8068/03 שלמה חלק נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם), בש"א 3780/98 גיא רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד נב (3) 624). קיימת בתיק זה גם בעיה ראייתית לא פשוטה בשל העובדה כי התיק כבר בוער בשל התקופה הארוכה שעברה ובהעדר מידע מלא על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו של המבקש, יתקשה המשיב עד מאד להתמודד כעת עם טענות חדשות אלו. סיכומו של דבר, אין בבחינת הטעמים שהועלו כולם כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת.

4.התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להדחות. בשל מצבו הכלכלי והאישי של המבקש אני נמנע מלחייבו בהוצאות.