בש"א 7606/06 ברוך בר-יצחק נ. מרים כהן פסריאן

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר בהעדר הגשת כתב הגנה מטעם המבקשות 3-2 ובהעדר התייצבות מטם המבקש 1 קיבל תביעה כספית שהוגשה על ידי המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב מות אבי המשפחה אשר המבקש 1 הורשע בהריגתו. פסק הדין ניתן ביום 9.2.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 19.9.06. בבקשתם מגוללים המבקשים את מצבם האישי הקשה. על פי הנטען בבקשה, המבקש 1 הינו אסיר משוחרר הנמצא עדין בפיקוח שיקום האסיר וכן במרפאה לבריאות הנפש. המבקשת 2, על פי הנטען, סובלת ממחלה נפשית ומטופלת במרפאה לבריאות הנפש. המבקשת 3, הינה, על פי הנטען, בתם של המבקשים 1 ו-2 שטרם מלאו לה 18 שנה. המבקשים טוענים כי מצבם הכלכלי קשה ביותר וכי מטעם זה טרם עלה בידיו לשכור שירותיו של עורך דין אשר ייצגם בדין. אשר לסיכויי ההליך, טענת המבקשים היא כי עורך הדין שמונה לייצג את המבקש 1 מטעם הסיוע המשפטי בהליך שהתנהל לפני בית משפט קמא שוחרר מייצוגו שלא כדין, שכן בניגוד לנטען על ידו בבית משפט קמא, לא אבד הקשר בינו למבקשים לאחר שחרורו של המבקש 1 מהכלא. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי-1984). אין חולק כי מדובר בענייננו באיחור ניכר. ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את אינטרס בעל הדין שכנד ואינטרס הציבור לסופיות ההליכים (ראו: בש"א 6404/04 יוסף לוי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 3303; בש"א 8203/99 זלץ דניאל נ' טפחות – בנק למשכנתאות , תק-על 2000(1), 294). אכן, מהבקשה שלפני ומהאסמכתאות שצורפו לה, עולה לכאורה תמונה עגומה באשר למצבם הכלכלי והנפשי של המבקשים. יחד עם זאת, המבקשים לא הבהירו מדוע פנו רק כעת בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור ומה מנע מהם להגיש בקשה כאמור בסמוך למועד בו הומצא להם פסק דינו של בית משפט קמא. מצבם הכלכלי הנטען של המבקשים, כשלעצמו, אינו מבהיר מדוע לא הוגשה על ידם בקשה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך המועד הקבוע בדין וכן מדוע הם לא פנו במועד לקבלת סיוע מטעם הלשכה לסיוע משפטי. אשר למצבם הנפשי הנטען של המבקשים 1 ו-2, המבקשים לא טענו כי מצבם זה מנע מהם להגיש ערעור במועד ואף לא הונחה לפני תשתית עובדתית מספקת אשר ניתן להסיק ממנה כי האיחור בהגשת הבקשה אכן נבע ממצבם זה. אוסיף, כי מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המבקשים לא התייצבו לישיבת קדם משפט למרות שהם זומנו כדין וכי הם הודיעו לבית משפט קמא שהם לא יתייצבו לדיונים שנקבעו שכן הם חוששים לביטחונם האישי. עוד עולה מפסק הדין כי בית המשפט קמא הורה לבא כוח המבקש 1 להבהיר למבקשים כי בהעדר שיתוף פעולה מטעמם עלול להינתן נגדם פסק דין. המערערים אינם טוענים כי ההזמנות לדיונים לא הומצאו להם כדין ומפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כאמור, כי הם היו מודעים להשלכות אי התייצבותם לדיון. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי סיכויי הערעור טובים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה לאחר חלוף זמן כה ניכר מעת מתן פסק-דינו של בית משפט קמא.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.