רע"א 5650/08 שושנה בר יצחק נ. מרים כהן ואח'

זו משיגה המבקשת בבקשת רשות הערעור שבפניי. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 24.6.08, לאחר שהתקבלה בקשה להארכת מועד לשם הגשתה (בש"א 3939/08, החלטת כבוד הרשמת ג' לוין מיום 21.5.08). בבקשה צוין, כי היא הוגשה "באמצעות" בנה של המבקשת וכן על ידי עורך דין. בבקשה נטען, כי נוכח מצבה הנפשי המעורער של המבקשת לא הייתה היא יכולה לנהל את הגנתה, ואף לא הייתה אחראית למעשיה באירוע התקיפה. ביום הגשת בקשת רשות הערעור ניתן צו ארעי לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בהם פתחו המשיבים למימוש דירה שבבעלותם של המבקשת ובעלה.

4.

בפסק דין מיום 26.10.08 הורה כבוד הרשם על מחיקת בקשת רשות הערעור. זאת, מכיוון שלא שולמה אגרה ולא הופקד ערבון לאחר שניתנו מספר ארכות לכך. ביום 24.11.08 דחה כבוד הרשם בקשה לביטול המחיקה. המבקשת ובנה לא אמרו נואש, וביום 30.3.09 הגישו בקשה שניה לביטול המחיקה. בהחלטה מיום 15.6.09 קיבל כבוד הרשם את הבקשה, והורה על השבת בקשת רשות הערעור למרשם. צוין, כי הבקשה מתקבלת על רקע נסיבותיו החריגות של המקרה, ובעיקר נוכח העובדה שהמבקשת הוכרזה כפסולת דין. על החלטה זו משיגים המשיבים בערעור שבפניי. ביום 2.8.09, לאחר שבקשת רשות הערעור הושבה למרשם, הגיש בנה של המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינוייה מהדירה. במסגרת ההליך הביעו המשיבים הסכמה לכך שלא יינקטו צעדים למימוש הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקשת עד שתוכרע הבקשה לעיכוב ביצוע.

5.

ראשית אתייחס לערעורם של המשיבים על החלטת הרשם להשיב את בקשת רשות הערעור למרשם לאחר שנמחקה. כאמור, נימק הרשם החלטתו זו בשני טעמים עיקריים. האחד, כי החומר שצורף לבקשה לביטול המחיקה מעלה שאלות המצדיקות בירור ערעורי ביחס לכשירותה של המבקש לנהל הליכים משפטים במהלך שנת 2008. השני, כי בחומר הרפואי שצורף, כמו גם בעובדה שהמבקשת הוכרזה כפסולת דין, יש משום שינוי נסיבות מהותי המצדיק את ביטול מחיקתה של בקשת רשות הערעור. טענתם העיקרית של המשיבים בהקשר זה הינה, כי חומר הראיות הנוגע למצבה הנפשי של המבקשת ולהכרזתה כפסולת דין עמד בפני הרשם כבר במועד בו נדחתה הבקשה הראשונה לביטול המחיקה. מצאתי טעם בטענה זו של המשיבים. אכן, לרשם קיימת סמכות להורות על ביטול החלטה המורה על מחיקת הליך בשל אי-הפקדת ערבון ותשלום אגרה, אשר ניתנה במעמד צד אחד. על בקשה זו להיות מוגשת בתוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה (ראו, בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' אלמלם (לא פורסם, 28.6.2006) (להלן - עניין לה נסיונל ); תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בקשתם הראשונה של המשיבים לביטול המחיקה אכן הוגשה בתוך 30 ימים מהמועד בו ניתנה ההחלטה המורה על מחיקת בקשת רשות הערעור. ואולם, בקשה זו נדחתה על ידי הרשם. השאלה הנשאלת היא, האם לאחר שנדחתה הבקשה לביטול היה מקום לקבל את הבקשה השנייה שהוגשה על ידי המשיבים.

6.

לטעמי, בנסיבות העניין התשובה לכך היא בשלילה. כאמור, הרשם נימק החלטתו בכך שנתגלו נסיבות חדשות המצדיקות את ביטול ההחלטה המורה על מחיקת בקשת רשות הערעור. ואולם, מעיון בכתבי הטענות השונים עולה, כי חלק מהמסמכים עליהם הסתמך הרשם בהחלטה המורה על החייאת בקשת רשות הערעור צורפו כבר לבקשה הראשונה לביטול. כוונתי היא לתסקיר מטעם פקידת הסעד וכן, ובכך העיקר, להחלטה המורה על מינוי בנה של המשיבה כאפוטרופוס על רכושה. כלומר, לא ניתן לומר כי בין ההחלטה הראשונה, אשר דחתה את הבקשה לביטול המחיקה, לבין ההחלטה השנייה, אשר קיבלה את הבקשה לביטול, חל שינוי משמעותי בנסיבות. נימוק עיקרי נוסף אשר מטה את הכף לטובת דחיית הבקשה השנייה לביטול המחיקה, הוא חלוף הזמן. כזכור, ההחלטה המורה על מחיקת בקשת רשות הערעור ניתנה ביום 26.10.08. ההחלטה הדוחה את הבקשה הראשונה לביטול ניתנה ביום 24.11.08. הבקשה השנייה לביטול הוגשה רק ביום 30.3.09. קרי, בחלוף כחמישה חודשים מהמועד בו הוחלט על מחיקת בקשת רשות הערעור ובחלוף כארבעה חודשים מהמועד בו נדחתה הבקשה הראשונה לביטולה של המחיקה. במצב דברים זה, היה מקום ליתן משקל משמעותי לשיקול של סופיות הדיון, ובפרט להסתמכותם של המשיבים על סופיות ההליך (להשפעת חלוף הזמן על הנכונות לבטל פסק דין המוחק תביעה בשל אי-הפקדת עירבון ראו, עניין לה נסיונל ). יש להניח, כי בחלוף חמישה חודשים מהיום בו נמחקה בקשת רשות הערעור, ולאחר שבקשה אחת לביטול המחיקה נדחתה, פיתחו המשיבים ציפייה סבירה לכך שהליך בקשת רשות הערעור הגיע לסיומו. היה מקום ליתן משקל הולם לציפייה זו במסגרת ההחלטה. יתר על כן, ככלל, אין לעודד את האפשרות כי בעלי דין יגישו בקשות חוזרות ונשנות לשינוי החלטה, וזאת מבלי שחל שינוי עובדתי ממשי המצדיק זאת. בענייננו, כאמור, לא חל שינוי עובדתי כאמור ועל כן היה מקום לדחות את הבקשה השנייה לביטול מחיקתה של בקשת רשות הערעור (השוו לעניין בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505 (2002)).

7.

אשר על כן, יש לקבל את ערעור המשיבים על החלטת הרשם להחיות את בקשת רשות הערעור. נוכח קביעתי זו מתייתר לכאורה הדיון בבקשת רשות הערעור לגופה. עם זאת, ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מצאתי לנכון להתייחס אף לבקשת רשות הערעור עצמה.

8.

כזכור, בבקשת רשות הערעור מלינה המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הדין שניתן נגדה בהיעדר הגנה. עיקר טענותיה של המבקשת מתייחסות למצבה הנפשי, אשר לטענתה מנע ממנה לנהל את הגנתה כראוי. כן טוענת היא, לגופו של עניין, כי כלל לא הייתה מעורבת בקטטה שהביאה למותו של המנוח. לא מצאתי כי יש בטענותיה של המבקשת, אשר הועלו גם בפני בית המשפט המחוזי, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי נתן משקל לכך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף כשנתיים מיום שניתן פסק הדין, בלא שנתבקשה הארכת מועד. כידוע, המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה הוא 30 ימים (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי). די בכך היה כדי להצדיק את דחיית בקשת הביטול. ואולם, בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את יתר טענותיה של המבקשת. כך, בין היתר, התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה כי המבקשת הוזהרה כי אם לא תשתף פעולה עם ההליכים נגדה עלולה היא לעמוד בפני פסק דין שיינתן בהיעדר הגנה. המבקשת לא שעתה לאזהרות אלה. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לכך שטרם מתן פסק דין לא העלתה המבקשת כל טענה לפיה מצבה הנפשי הוא אשר מונע ממנה לקחת חלק בהליכים. למעשה, אף את הבקשה לביטול פסק הדין בבית המשפט המחוזי לא ביססה המבקשת על טענות בדבר מצבה הנפשי. במצב דברים זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענות הנוגעות למצבה הנפשי של המבקשת כדי להצדיק את ביטול פסק הדין. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי בחן את טענותיה של המבקשת לגופם של דברים ומצא כי אלו אינן מבססות סיכויי הגנה טובים. כל הטעמים הללו מובילים אף לטעמי למסקנה, כי לא היה מקום להורות על ביטול פסק הדין שניתן נגד המבקשת.

9.

אכן, לא ניתן להתעלם מכך שמצבה הנפשי של המבקשת הינו קשה. כמו כן, אין להקל ראש בעובדה כי בעקבות החלטה זו תחויב המבקשת לשאת בתשלום חוב כספי משמעותי. פירעון החוב יושג, ככל הנראה, באמצעות מכירת דירה הנמצאת בבעלות המבקשת ובעלה. בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרת בקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי מדובר בדירת מגוריה. ואולם, מתגובת המשיבים לבקשה מתעורר ספק אם אכן כך הדבר. מכל מקום, יש לזכור כי ענייננו בהליך משפטי שהחל בשנת 2001. פסק דין לטובת המשיבים ניתן בשנת 2006. נראה, כי חרף קשיי המבקשת, חלוף הזמן מצדיק לשים סוף להליכים ולאפשר למשיבים לממש את פסק הדין שניתן לטובתם.

10.

סיכומם של דברים הוא כי ערעור המשיבים מתקבל ובקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.