בש"מ 112/10 מוחמד עבד אל גו'אד נ. משרד הפנים

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות) שניתן ביום 1.10.2009. בפסק הדין נדחתה עתירתו של המערער נגד צו הרחקה שהוציא נגדו המשיב – משרד הפנים. נפסק כי ההחלטה להרחיק את המערער מישראל, נוכח שהייתו הבלתי חוקית בישראל והסתבכותו בפלילים, היא החלטה סבירה אשר לא נפל בה פגם ואין מקום להתערב בה.

2.

המערער פנה לראשונה לבית משפט זה ביום 5.1.2010 וביקש ארכה עד ליום 11.1.2010. כב' הרשם י' מרזל קבע (בהחלטה מיום 13.1.2010) כי לכאורה אין בבקשה כל נימוק לאיחור ולא צורף לה תצהיר. הוא איפשר למבקש לתקן את בקשתו והמבקש אכן הגיש בקשה מתוקנת ביום 21.1.2010. בבקשה המתוקנת טוען המבקש כי לאחר קבלת פסק הדין ניסתה אמו של המבקש לחדש את הדרכון הזמני הירדני של המבקש, על מנת שניתן יהיה לשים קץ להמשך החזקת בנה במעצר מעבר לתקופת המאסר שהוטלה עליו. נסיונותיה להוציא דרכון ירדני חדש עלו בתוהו. נטען כי ההליכים מול הרשויות הירדניות התארכו ולא נשאו כל פרי. לטענת המבקש, משמעות הדבר היא כי אין לו כל מעמד בירדן, למרות קביעתו של בית המשפט קמא. הטעם המיוחד הנטען בבקשה הוא טיב ההליך עצמו, המוגדר על ידי המבקש כנסיון לשמור על זכות בסיסית של אדם. נטען כי העיכוב נעוץ בנסיונותיה של אם המבקש למצוא פתרון למצוקת בנה. לבקשה צורף תצהיר מאת אימו של המבקש. המשיב מתנגד לבקשה, בטענה כי היא אינה מצביעה על טעם מיוחד המסביר את האיחור בהגשת הערעור.

3.

לאחר עיון בעמדות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה. המועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט לעניינים מנהליים הינו שלושים ימים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). תקנה 38 לתקנות אלה קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". טעמים כאמור קשורים, על פי רוב, בנסיבות חיצוניות ובאירועים בלתי צפויים, שאינם בשליטת המבקש או בא-כוחו. נסיונות האם לפעול לחידוש הדרכון הירדני אינם נמנים על נסיבות מסוג זה. יש לזכור בהקשר זה כי לא נטען שהטיפול בדרכון הירדני מנע מהמבקש לפנות לבית משפט זה במועד מוקדם יותר, ואף כלל לא הובהר בבקשה מתי טיפלה האם בחידוש הדרכון ומתי הסתיים הטיפול בעניין. בתצהיר אין שום פירוט של פעולותיה ומועדי הנקיטה בהם והוא אינו נתמך באסמכתא כלשהי בנדון.

4.

טיב ההליך, כשלעצמו, גם הוא אינו יכול לבסס "טעם מיוחד" כמתחייב בדין. אמנם תוצאת פסק הדין היא קשה עבור המבקש. אך גם במצב דברים זה, ואפילו בהליכים פליליים, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון, בהגנה על הוודאות המשפטית והתקינות הדיונית וכן הצורך בהצבת גבול להתמשכותם של הליכים. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים הנוטים לדחיית הבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס בדבר סופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)) .

במקרה דנן עומד האיחור על כחודשיים ימים. מדובר באיחור משמעותי, שלא ניתן לו הסבר של ממש. חסרונו של ההסבר בולט במיוחד נוכח העובדה שהמבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי ולא נטען כי לא ידע מהי המסגרת הדיונית להגשת ערעור. לבסוף אציין כי לא שוכנעתי שסיכויי ההליך הם כה גבוהים, עד שהם מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה, חרף העדרו של הסבר משכנע לעיכוב הממושך בהגשת ההליך.

הבקשה נדחית.