בש"א 10573/07 מומי אסדון נ. פקיד שומה תל אביב

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור .

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדחות את ערעורו של המבקש על צווים לשנות המס 1996 – 1999 שהוציא המשיב, מכוחם הוספו להכנסתו המוצהרת של המבקש הפרשי הון בלתי מוסברים. פסק הדין ניתן ביום 29.5.2007 שלא במעמד הצדדים. לטענת המבקש, הנתמכת בתצהיר מטעמו, נודע לו על פסק הדין רק במהלך חודש ספטמבר 2007, לאחר שהקשר עם בא כוחו נותק משנת 2004 והלה ניהל את ההליך ללא ידיעתו, מעורבותו ושיתופו של המבקש. המבקש מציין בהקשר זה את המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי, בשל קריסת עסקו ושבירת מטה לחמו ודרישות רשויות המס כלפיו. לדבריו, הידיעה כי קיים פסק דין כנגדו החמירה עוד יותר את מצבו הנפשי של המבקש ורק לאחרונה הוא החל לתפקד ולטפל בענייניו המשפטיים. נטען כי המבקש פנה למספר עורכי דין על מנת לבחון את התיק. משלא עלה בידיו לגייס את הסכום הדרוש להגשת ערעור אף פנה ללשכה לסיוע משפטי, אולם למבקש נקבעה פגישה רק ליום 29.11.2007.

2.הבקשה שלפניי הוגשה ביום 11.12.2007 שלא על ידי הלשכה לסיוע משפטי. נטען בה כי מעת שנודע למבקש על פסק הדין חלפו כשלושה חודשים. בהתחשב בתקופת החגים ובקשיים אחרים, אין המדובר לשיטת המבקש באיחור ניכר. המבקש מוסיף כי מימוש פסק הדין יגרום לו נזק חמור ומנגד המשיב, הנמנה על רשויות המדינה, אינו צפוי להיפגע ממתן ארכה. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקש לא הצביע על טעם מיוחד שעשוי להצדיק את האיחור הניכר בהגשת הבקשה. העובדה כי המבקש נמנע מלהתעדכן בתוצאותיו של ההליך אותו יזם בבית המשפט המחוזי והתקלות במישור יחסיו עם בא כוחו אינם מהווים טעם מיוחד כנדרש. כן טוען המשיב כי סיכויי ההליך, המופנה כנגד קביעות עובדתיות מובהקות של ערכאת הדיון, הינם קלושים.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה להארכת מועד הוגשה בחלוף למעלה משלושה חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. למותר לציין כי המועד להגשת ההליך נמנה מעת המצאת פסק הדין לבא-כוחו הקודם של המבקש, אשר היה מיופה כוחו לקבל כתבי בי דין. במצב דברים זה, נדרש המבקש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , (לא פורסם, 20.10.2004)). בנסיבות המקרה שלפניי, כאשר פסק הדין הומצא לעורך דינו של המבקש כחמישה חודשים לפני הגשת הבקשה, וכאשר הבקשה הוגשה כשלושה חודשים לאחר שנודע עליה למבקש, גובר השיקול בדבר סופיות הדיון והצורך להציב גבול להתמשכות הליכים. גם בהנחה שלמערכת היחסים בין המבקש לבין בא-כוחו הקודם הייתה תרומה לאיחור הממושך בהגשת ההליך, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ראו ב"ש 39/89 אנגל נ' בנק צפון אמריקה (בפירוק) (לא פורסם, 20.1.1989)). יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). זאת ועוד, לא הובהר די הצורך מדוע המבקש התמהמה מאז נודע לו על פסק הדין ועד להגשת הבקשה שלפניי. מהחומר שצורף לבקשה עולה כי פנה ללשכה לסיוע משפטי רק במחצית חודש אוקטובר 2007. כמו כן, טענת המבקש בדבר חוסר יכולת כלכלית והצורך בסיוע משפטי ללא תשלום נטענה בצורה כללית ביותר, ללא הסבר מנומק וללא ביסוס עובדתי. לבקשה לא צורפו אישורים המעידים על נבצרות מהגשת ההליך במשך כל התקופה הארוכה מאז נודע למבקש על פסק הדין. כן לא הובהר מדוע לא היה באפשרותו של המבקש להגיש, לכל הפחות, בקשה להארכת מועד כאשר נודע לו על פסק הדין. לכך יש להוסיף כי, על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, סיכוייו של הערעור לגופו נראים נמוכים.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.