בש"א 9454/10 מאיר חג'בי נ. פקיד שומה אשקלון

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפסק-הדין האמור נדחה ערעור שהגיש המבקש על דחיית השגותיו בנוגע לשומות שהוציא המשיב לפי מיטב השפיטה לשנות המס 2004-2005. פסק-הדין ניתן ביום 2.8.2010 בהעדר הצדדים, ולפי הנטען הומצא למבקש ביום 15.8.2010. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.12.2010. המדובר באיחור של כחודשיים בהגשת ההליך בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת חג הסוכות.

2.

בבקשה וכן בתצהיר המשלים מיום 26.12.2010, נטען כי המבקש אשר לא היה מיוצג בבית משפט קמא, ניסה לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי להגיע להידברות ולפשרה עם המשיב, בין היתר באמצעות רואת-חשבון ששכר את שירותיה, בתקווה שבדרך זו יתייתר הצורך בהגשת ערעור. לטענת המבקש, הוא התרשם בשעתו כי קיימת נכונות מצד המשיב לבוא בדברים עימו; וכי תיאום וקיום הפגישות עם נציגי המשיב הצריכו זמן. לטענת המבקש, ביום 1.12.2010 קיבל מכתב מפקיד השומה בו נרשם כי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי יש להגיש לבית משפט זה, וכי אין בסמכות פקיד השומה לדון בהשגות על פסק-הדין האמור. נטען כי נציגי פקיד השומה הציעו למבקש לפנות לנציבות המשיב בירושלים, אולם אלה הבהירו כי הדרך היחידה להשיג על השומה היא באמצעות הגשת הליך ערעורי לבית-המשפט העליון . על רקע זה, הוגשה הבקשת להארכת מועד שבכותרת. לבסוף נטען כי סיכוייו הלכאוריים של הליך הערעור גבוהים. יוער כי לא ניתן היה לברר את עמדת המשיב עקב שביתת הפרקליטים.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, אך תוך חיוב המבקש בהוצאות בשיעור מתאים.

הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בדין, וכי אורכה להגשת הליך ערעורי היא בגדר יוצא מן הכלל המחייבת "טעם מיוחד" (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות המקרה דנן, הבקשה הוגשה באיחור משמעותי של כחודשיים. משכו הארוך של האיחור מחייב כי משקלו של הטעם להצדקת האיחור יהיה בהתאם (ראו: בש"א 10573/07 אסדון נ' פקיד שומה תל-אביב , פס' 3 (לא פורסם, 16.1.2008)). ספק בעיניי אם המבקש עמד בנטל זה כנדרש. ראשית , הטענה בדבר העדר ייצוג אינה מהווה טעם משכנע להצדקת האיחור, בהתחשב בעובדה שלאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שכר המבקש את שירותיה של רואת-חשבון מקצועית, ואף הצליח להעמיד לעצמו ייצוג משפטי בהליך שבכותרת. הרושם המתקבל, אפוא, הוא כי העדר הייצוג של המבקש בהליך שהתקיים בבית-המשפט המחוזי נבע מבחירה ולא מכורח (ראו: בש"א 4254/10 שונג נ' ריצ'רדס , פס' 3 (לא פורסם, 13.6.2010) והאסמכתאות הנזכרות שם). שנית , הטענה כי המבקש ניסה להגיע להידברות ולפשרה עם המשיב לאחר מתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, אין בה כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה לכך בדין. זאת ועוד; אף אם אקבל את טענת המבקש כי סבר בטעות שניסיונות הפשרה מצידו ייתרו את הצורך בהגשת ערעור, הרי שבמכתב פקיד השומה מיום 1.12.2010 הובהר למבקש במפורש כי הדרך להשיג על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי היא באמצעות הגשת ערעור לבית משפט זה. אף-על-פי-כן, המבקש השתהה כשלושה שבועות נוספים עד להגשת ההליך שלפניי. לשיהוי זה לא ניתן הסבר מהותי, מלבד טענה בדבר ניסיונות נוספים של המבקש להגיע להידברות עם נציבות המשיב בירושלים (ראו והשוו: רע"א 6241/08 זילבר נ' אהרוני , פס' 12-13 (לא פורסם, 17.11.2008)).

4.

על-אף הדברים האמורים, בסופה של שקילה ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד בהתחשב בכך שבמסגרת ההליך המקדמי שלפניי, אין בידי לקבוע כי טענות המבקש אינן ראויות לבירור; וכן בהתחשב בכך שנוכח ניסיונות ההידברות הנטענים על-ידי המבקש, היה המשיב מודע לכאורה לרצונו של המבקש להשיג על פסק הדין. נוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי, האיזון המתבקש בנסיבות המקרה הוא להתיר את האורכה, אולם לחייב את המבקש בתשלום הוצאות למשיב בסך 4,000 ₪ בגין האיחור הבלתי זניח בהגשת ההליך.

5.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת אפוא. המבקש רשאי להגיש את ערעורו תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. יובהר כי תנאי לקבלת הערעור לרישום הוא הצגת אישור בדבר תשלום ההוצאות בסך 4,000 ש"ח למשיב. המבקש יציין בפתח הודעת הערעור את האורכה שניתנה ויצרף החלטתי זו אליה. המזכירות תתייק את ההחלטה בתיקי השופטים שיישבו בדין.