בש"א 2728/08 עטא אלקימרי נ. חמיס קימרי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית משפט זה מיום 28.9.2007, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 22.10.2007 ביקש המבקש להגיש עתירה לדיון נוסף, אך המזכירות סרבה לקבל את העתירה לרישום בשל איחור בהגשתה. ביום 27.11.2007 דחיתי את השגתו של המבקש על התנהלות המזכירות, בצייני כי אין בכך כדי למנוע מן המבקש להגיש בקשה להארכת מועד אשר תידון כמקובל.

2.

ביום 25.3.2008 הגיש המבקש "בקשה דחופה להארכת מועד". נטען בה כי היא מוגשת בהתאם להחלטה מיום 27.11.2007, אשר התקבלה אצל ב"כ המבקש ביום 2.12.2007. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה לבית המשפט ביום 5.12.2007, אולם תגובת המשיבה כי אינה מסכימה לבקשה באה רק ביום 24.3.2008. עוד נטען בבקשה כי פסק הדין לא הומצא למבקש עד עצם הגשת הבקשה וכי הוא פורסם באתר האינטרנט רק ביום 9.11.2007.

3.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד. כאשר בהחלטתי בהשגה שהגיש המבקש, תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984 קובעת כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 יום מעת מתן פסק הדין. הרשם רשאי להאריך את המועד אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט גישה קפדנית ומצמצת (ראו, המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף.

4.

על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, לא שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד. הבקשה שלפניי הוגשה כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין נשוא הבקשה, ארבעה חודשים לאחר דחיית השגתו של המבקש על סירובה של המזכירות לקבל את ההליך לרישום. אמנם נטען בה כי הוגשה כבר ביום 5.12.2007, אך לא צורפה כל אסמכתא לביסוס טענה זו. התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה אינו מתייחס כלל לעניין זה. יתרה מכך, בבירור במזכירות בית המשפט לא נמצא כל עיגון להגשת בקשה כאמור. מכל מקום, גם אם הייתה פנייה מקדמית של המבקש ביום 5.12.2007, המתנה לתגובת הצד שכנגד אינה יכולה להצדיק את השיהוי הממושך בהגשת הבקשה כדין לבית המשפט. המבקש לא הצביע על כל טעם ממשי, לא כל שכן "טעם מיוחד" המסביר את השיהוי הממושך. יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). כך ברגיל וכך ביתר שאת בבקשות לדיון נוסף.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.