בש"א 9473/07 עמנואל פלד נ. עו"ד טל בננסון

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ מיום 6.9.2006, שניתנה במסגרת בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דין של בית המשפט המחוזי (רע"א 1651/06). ביום 5.4.2006 דחתה כב' הרשמת ש' ליבוביץ את בקשת המבקש לפטור מלא מתשלום אגרה והפקדת ערבון. ערעור שהגיש המבקש על ההחלטה נדחה. משלא שולמה אגרה ולא הופקד ערבון נמחקה הבקשה לרשות ערעור (ביום 25.7.2006). בהמשך הגיש המבקש בקשה "להחייאת ההליך ובקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 5.4.2006. הבקשה נדחתה, בנימוק כי לאחר דחיית הערעור אין מקום לדון, במסווה של בקשה לעיון חוזר, בטענות נוספות של המבקש כלפי ההחלטה מיום 5.4.2006. על החלטה אחרונה זו נסובה הבקשה להארכת מועד, בה מתבקשת ארכה להגשת ערעור על החלטה כב' הרשמת ליבוביץ. ההחלטה ניתנה ביום 6.9.2006. על פי רישומי מזכירות בית המשפט, ההחלטה הומצאה לבא-כוח המערער ביום 13.9.2006 ואישור מסירה נחתם ביום 17.9.2006. המבקש טוען, לעומת זאת, כי קיבל את ההחלטה רק ביום 29.7.2007. ערעור המבקש הגיע לבית המשפט באמצעות הדואר ביום 8.10.2007 אך לא קובל לרישום, מאחר שתם המועד להגשת ההליך. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 7.11.2007. בבקשה נטען כי המבקש לא קיבל בזמן את ההחלטה וכי הוא מצוי מאחורי סורג ובריח, אין הוא חופשי להגיש את הבקשות בעצמו ואין מי שייסע לו בבקשות. לטענתו, הוא שלח את הבקשה בדואר עוד ביום 5.9.2007, באמצעות שב"ס והאיחור לא היה בשליטתו. המבקש מוסיף כי הוא מגיש את הבקשה בעצמו, לאחר שבא-כוחו טען בפניו שאין החלטה בבקשה להחייאת ההליך וביזבז את זמנו של המבקש לריק ובמתכוון. המשיב מתנגד לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הארכת מועד הקבוע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד" (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). למותר לציין כי המועד להגשת ההליך נמנה מעת המצאת פסק הדין לבא-כוחו (לשעבר) של המבקש, אשר היה מיופה כוחו לקבל כתבי בי דין. במצב דברים זה, נדרש המבקש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , (לא פורסם, 20.10.2004)). בנסיבות המקרה שלפניי, כאשר ההחלטה הומצאה לעורך דינו של המבקש למעלה משנה לפני הגשת הבקשה, וכאשר הבקשה הוגשה לבית המשפט כחודשיים וחצי לאחר שנודע עליה למבקש , גובר השיקול בדבר סופיות הדיון והצורך להציב גבול להתמשכות הליכים. גם בהנחה שלמערכת היחסים בין המבקש לבין בא-כוחו הקודם הייתה תרומה לאיחור הממושך בהגשת ההליך, טענה שאיני מכריעה בה, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ראו ב"ש 39/89

אנגל נ' בנק צפון אמריקה (בפירוק) (לא פורסם, 20.1.1989)). יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). בנוסף, יש לייחס משקל להתמהמהות המבקש מאז המועד בו נודע לו, לדבריו, דבר ההחלטה ועד לפנייה לבית המשפט. לכך יש להוסיף כי על פני הדברים, סיכויי הערעור לגופו נראים קלושים.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקש ישלם שכר טרחת עורך למשיב בסך 2,500 ₪.