בש"א 8096/07 מחמד סעיד עבאס נ. קאסם מוחמד אבו חסן

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו נדחתה בקשתו של המבקש להצטרף כצד להליך. בפסק הדין נקבע כי לאור התוצאה אליה הגיע בהליך לגופו, אין מקום לדון בבקשה להצטרף כצד וזו נדחית. פסק הדין ניתן ביום 27.11.2006 בהעדר הצדדים. לטענת המבקש, הנתמכת בתצהיר מטעמו, נודע לו על פסק הדין מבא כוחו הקודם רק ביום 10.7.2007. אזי הסתבר לו כי פסק הדין לא נשלח אליו מבא-כוחו הקודם בהיסח הדעת ובשל טעות טכנית במשרדו של בא-כוחו. מכתב של בא-כוחו הקודם, המאשר דברים אלה, צורף אף הוא לבקשה שלפניי. משיב 1 (המבקש בהליך בפני בית המשפט המחוזי) מתנגד לבקשה. משיבים 2 (המשיבים בהליך בפני בית המשפט המחוזי) מסכימים לבקשה.

2.

בראשית הדברים יובהר כי דרך התקיפה הנכונה של החלטת בית המשפט קמא בעניין דחיית בקשתו של המבקש להצטרף להליך היא באמצעות ערעור בזכות. כאשר נדחית בקשתו של צד שלישי להצטרף להליך המתנהל בפני בית המשפט, החלטת בית המשפט היא בגדר "פסק דין" בכל הנוגע בבקשת ההצטרפות, והצד השלישי, יוזם הבקשה, רשאי לערער עליה בזכות (ראו, בש"א 9742/06 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב (לא פורסם, 8.3.2007). מכל מקום, הבקשה שלפניי הוגשה בחלוף המועד להגשת הליך ערעורי – בין אם מ דובר

בערעור בזכות ובין אם מ דובר בבקשה לרשות ערעור. המועד להגשת ההליך נמנה מעת המצאת פסק הדין לבא-כוחו של בעל הדין, אשר היה מיופה כוחו לקבל כתבי בי דין. מכאן שהמועד להגשת ההליך חלף כבר מזה זמן רב. לפיכך, על המבקש היה להצביע על טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. הטעמים שהובאו בבקשה הם תקלה במשרדו של בא-כוחו הקודם של המבקש וחילופי ייצוג.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה החשיבות הרבה שקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על אינטרס בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב או בלתי מוגבל, שעה שאין הוא יודע אימתי יידרש להשיב לערעור כנגד פסק דין בו זכה. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , (לא פורסם, 20.10.2004)). במקרה שלפניי, אכן נראה כי להתנהלותו של בא-כוחו הקודם של המבקש הייתה תרומה משמעותית לאיחור הממושך בהגשת ההליך. אולם, מחדלים של בעל דין או של בא-כוחו אינם עולים, ככלל, כדי טעם מיוחד. הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ב"ש 39/89 אנגל נ' בנק צפון אמריקה (בפירוק) (לא פורסם, 20.1.1989)). בנסיבות העניין, כאשר פסק הדין הומצא לעורך דינו של המבקש כעשרה חודשים לפני הגשת הבקשה, וכאשר הבקשה הוגשה כשלושה חודשים לאחר שנודע עליה למבקש, נראה כי שקלול האינטרסים המעורבים מוביל לתוצאה לפיה יש להעדיף את האינטרס של המשיב 1 בסופיות הדיון. מ דובר בענייננו באיחור של למעלה משמונה חודשים בהגשת ההליך, אשר במהלכם לא עודכן כלל המשיב 1 בנוגע לכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי על פסק דינו של בית משפט קמא. ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את אינטרס בעל הדין שכנגד ואינטרס הציבור לסופיות ההליכים (ראו: בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). זאת ועוד, לא הובהר מדוע המבקש התמהמה מאז נודע לו על פסק הדין ועד להגשת הבקשה שלפניי. יש לייחס משקל לכך שהמבקש ישב בחיבוק ידיים ופנה לבית משפט זה רק בסוף חודש ספטמבר 2007.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.