בש"א 6148/08 דקה בסאם חדר נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שדחה את תביעותיהם של המבקשים להצהיר כי ביטול זכייתם במכרז לרכישת מגרשים אינו כדין. ביטול הזכייה על ידי המשיב נעשה בשל איחור בתשלום מלוא התמורה כמתחייב ממסמכי המכרז. בית המשפט המחוזי לא שוכנע שיש לקבל את גרסת המבקשים לפיה הגיעו למשרדי המשיב במועד האחרון לביצוע התשלום אך בשל עיצומים במגזר הציבורי לא התקיימה קבלת קהל ולא ניתן היה לבצע את התשלום. בית המשפט העלה תמיהה מדוע, אם אכן הגיעו המבקשים למשרדי המינהל במועד האחרון לביצוע התשלום ונמסר להם שאין קבלת קהל, התמהמהו במשלוח הודעה בכתב למעלה משלושה חודשים, עד שפנו לראשונה למשיב בעניין זה. נפסק איפוא כי המבקשים לא ביססו תשתית עובדתית ראויה לפיה נמנע מהם, בשל "כוח עליון" או בשל פרוץ השביתה, לעמוד בתנאי המכרז ולשלם במועד את יתרת התשלום. על יסוד האמור נקבע כי בבטלו את זכיית המבקשים במרכז פעל המשיב כדין תוך שמירה קפדנית על תנאי המכרז כלפי כל המשתתפים.

2.

פסק הדין ניתן ביום 7.4.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 9.7.2008. לטענת המבקשים, נודע להם לראשונה על פסק הדין רק ביום 20.5.2008 או בסמוך לכך, כשמסר בא-כוחם את פסק-דינו של בית המשפט לאביו של המבקש 10 במפגש בחתונה משפחתית. נטען כי מבירור שערכו המבקשים עולה כי בא-כוחם דאז קיבל את פסק הדין בסוף חודש אפריל אך לא הצליח ליצור קשר עם המבקשים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי סיכוייהם הטובים לזכות בערעור מקימים טעם מיוחד נוסף לאשר את הבקשה וכך גם העובדה שהערעור מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. נטען כי ההשתהות מצד בא כוח המבקשים ביידוע המבקשים אודות פסק הדין היא תקלה שניתן היה למנעה והיא אינה בבחינת נסיבה חיצונית, המצויה מחוץ לשליטתו של בא-כוח המבקשים. המשיב מוסיף וטוען כי גם במועד בו נודע למבקשים על פסק הדין הם לא מיהרו לפנות לבית המשפט והתעכבו במשך כ-45 ימים נוספים עד להגשת בקשתם להארכת מועד. לבסוף, נטען כי סיכויי ההליך קלושים, שכן הוא מופנה בעיקרו של דבר נגד קביעות עובדתיות, אותן לא בנקל מבטלת ערכאת הערעור.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה להארכת מועד הוגשה למעלה מחודש לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. למותר לציין כי המועד להגשת ההליך נמנה מעת המצאת פסק הדין לבא-כוחם הקודם של המבקשים, אשר היה מיופה כוח לקבל כתבי בי דין. במצב דברים זה, נדרשים המבקשים להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם, 20.10.2004)).

5.

בנסיבות המקרה שלפניי, כאשר פסק הדין ניתן כשלושה חודשים לפני הגשת הבקשה שלפניי, וכאשר הבקשה הוגשה כחודש וחצי לאחר שנודע עליה למבקשים, גובר השיקול בדבר סופיות הדיון והצורך להציב גבול להתמשכות הליכים. גם בהנחה שלמערכת היחסים בין המבקשים לבין בא-כוחם הקודם הייתה תרומה לאיחור בהגשת ההליך, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ראו ב"ש 39/89 אנגל נ' בנק צפון אמריקה (בפירוק) (לא פורסם, 20.1.1989)). יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). זאת ועוד, לא הובהר די הצורך מדוע המבקשים התמהמהו מאז נודע להם, לדבריהם, ביום 20.5.2008 על קיום פסק הדין ומדוע לא הגישו ערעור בסמוך למועד הנזכר. גם אם לא היה בידם להגיש ערעור באותה עת, לכל הפחות היה עליהם לבקש הארכת מועד לעשות כן. לבסוף, מעיון בפסק הדין ובטענות המבקשים לגוף ההכרעה, אותם פירטו בבקשה שלפניי, נראה כי על פני הדברים, סיכויי ההליך אינם טובים ואינם מטים את הכף לטובת היענות לבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.