בש"א 4929/08 ראיף אדריס נ. הכונס הרשמי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בבקשת המבקש להכריזו פושט רגל. בית המשפט ציין כי בחקירת המבקש אצל המשיב הודה המבקש כי משך שיקים לטובת נושים של אחיו בסכום כולל של למעלה מ- 100,000 ₪ שעה שהיה ברור לו כי שיקים אלה יסורבו על ידי הבנק, בהעדר כיסוי. בית המשפט פסק כי המבקש צבר חובות אלו בחוסר תום לב מובהק, שכן השיקים נמשכו בידיעה שאין להם כיסוי ותוך ניסיון להטעות את נושי אחיו. בית המשפט הוסיף ופסק כי המבקש המשיך בחוסר תום ליבו משבחר לסלק את המשכנתא הרובצת על ביתו במלואה במקום לשלם לנושיו הנוספים. נפסק כי אין הצדקה שחייב שאינו עושה די כדי לסלק חובות ומתנהל בחוסר תום לב, יוכרז פושט רגל, שעה שלחייב הכנסה פנויה, נכסים הנקיים ממשכנתא ואפשרות לשלם לנושיו באמצעות הליכי הוצאה לפועל.

2.

פסק הדין ניתן ביום 23.1.2008. בבקשה נטען כי למבקש נודע אודות פסק הדין בסוף חודש פברואר 2008, כאשר בא-כוחו הקודם התקשר אליו והודיע כי קיבל את פסק הדין בדואר מספר ימים קודם לכן. המבקש טוען כי מיד פנה לבא כוחו הקודם וביקש ממנו להכין ערעור. מאז ועד סוף חודש אפריל 2008 הבטיח לו בא-כוחו הקודם כי שלח ערעור, עד שהתברר לו כי כלל לא הוגש ערעור. המבקש פנה – על פי הנטען – לעורך דין אחר שהסכים להכין את הערעור ללא ייצוג, בשל מצבו הכלכלי של המבקש. נטען בבקשה כי האיחור בהגשת ההליך נעוץ כולו בהבטחת בא-כוחו הקודם של המבקש כי הגיש את הערעור. המשיב מתנגד לבקשה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודשיים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. למותר לציין כי המועד להגשת ההליך נמנה מעת המצאת פסק הדין לבא-כוחו הקודם של המבקש, אשר היה מיופה כוחו לקבל כתבי בי דין. במצב דברים זה, נדרש המבקש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , (לא פורסם, 20.10.2004)). בנסיבות המקרה שלפניי, כאשר פסק הדין הומצא לעורך דינו של המבקש כארבעה חודשים לפני הגשת הבקשה שלפניי, וכאשר הבקשה הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר שנודע עליה למבקש, גובר השיקול בדבר סופיות הדיון והצורך להציב גבול להתמשכות הליכים. גם בהנחה שלמערכת היחסים בין המבקש לבין בא-כוחו הקודם הייתה תרומה לאיחור הממושך בהגשת ההליך, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ראו ב"ש 39/89 אנגל נ' בנק צפון אמריקה (בפירוק) (לא פורסם, 20.1.1989)). יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)). זאת ועוד, לא הובהר די הצורך מדוע המבקש התמהמה מאז נודע לו, לדבריו, בסוף חודש אפריל 2008 כי בא-כוחו הקודם לא הגיש ערעור ועד להגשת הבקשה שלפניי (ביום 1.6.2008). גם אם לא היה בידו להגיש ערעור באותה עת, לכל הפחות היה עליו לבקש הארכת מועד לעשות כן. לכך יש להוסיף כי, על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, סיכוייו של הערעור לגופו נראים נמוכים.

במצב דברים זה, התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.