בש"א 8934/05 יצחק שושני נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לדחות את בקשתו להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת קצין התגמולים ( להלן: המשיב ) . מפאת חשיבות העניין לדיון שבפני, אשרטט בקצרה את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה שבכותרת. המבקש לקה במחלת הסכיזופרניה. תביעה שהגיש נגד קצין התגמולים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 ( להלן: חוק הנכים ) נדחתה ביום 20.8.87 . במסגרת זאת נקבע כי לא נמצאו בתנאי השירות הצבאי של המבקש גורמים שבכוחם היה לגרום להופעת המחלה או להחמרתה. לאחר חלוף 15 שנה לערך, ביקש המבקש ארכה לצורך הגשת ערעור על החלטה זו. המבקש טען כי מחלת הנפש, ממנה הוא סובל, מנעה ממנו לדאוג לענייניו ולהגיש ערעור במסגרת המועד הקבוע בחוק. בקשתו נדחתה בהחלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים מיום 24.7.01. ערעור שהגיש על החלטה זו, נדחה אף הוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נשוא הליך זה, מיום 18.12.03 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 20.9.05 , קרי באיחור של קרוב לשנתיים. לטענת המבקש, האיחור בהגשת ההליך נבע ממחלת הנפש ממנו הוא סובל. עוד טוען המבקש כי סיכויי ההליך גבוהים. המשיב מתנגד לבקשה.

2.תקנה 3 לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז-1987 קובעת את המועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 34(ד) לחוק הנכים. תקנה 4 לאותן תקנות מחילה על ענייננו את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מכאן, שעסקינן בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, ועל כן נדרש "טעם מיוחד" על מנת להיעתר לה (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אין חולק כי מדובר בענייננו באיחור ניכר. ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את אינטרס בעל הדין שכנד ואינטרס הציבור לסופיות ההליכים (ראו: בש"א 6404/04 יוסף לוי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 3303; בש"א 8203/99 זלץ דניאל נ' טפחות – בנק למשכנתאות , תק-על 2000(1), 294). השאלה העולה בענייננו היא, האם הרים המבקש בענייננו את הנטל המוטל עליו בעניין זה?

כאמור, המבקש מוצא את "הטעם המיוחד" הנדרש לשם היעתרות לבקשתו במחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל. בעטיה של מחלה זו, כך לפי הנטען, הוא לא הצליח לגייס את הכוחות הנפשיים הדרושים להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. על פי הנטען, רק בסמוך להגשת ההליך שבכותרת, בעקבות טיפול תרופתי מתקדם ושיפור מתמשך במצבו, הצליח המבקש לאסוף את הכוח הדרוש להגשת הערעור. בתמיכה לטענתו, צירף המבקש חוות דעת רפואית מיום 12.7.05 מאת הרופאים המטפלים בו, ד"ר שור וד"ר כהן. נוכח חשיבות הדברים, אצטט את הקטע הרלבנטי לענייננו:

"... בשנים האחרונות תחת וטיפול תרופתי נמצא ברמסיה טובה. עם זאת קיימים ליקויים בולטים ב- SELFESTEEM ובתקשורת (הנובעים מהפרעות חשיבה ובאפקט) המשפיעים על תפקודו ויכולתו לקדם את ענייניו באופן עצמאי (כולל תעסוקה והתביעה למשהב"ט) דבר שיכול להסביר את השיהוי הארוך בהגשת ערעור שלו לבית משפט העליון".

3.אקדים ואומר, כי לו אכן היה מוכח בפני כי מחלת הנפש בה לוקה המבקש מנעה את יכולתו לדאוג לענייניו, ובכלל זה, את הגשת הבקשה לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, ברי שהיה בכך כדי להוות "טעם מיוחד" בעל משקל כבד דיו על מנת להיעתר לבקשה. אולם לאחר שעיינתי היטב בתגובות הצדדים ובנספחים שצורפו להם באתי לכלל מסקנה שלא הובאה בפני תשתית ראייתית מספקת לצורך תמיכה בטענת המבקש לפיה, האיחור אכן נבע מהמחלה ממנה סובל.

בעניין זה, מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה האמור בחוות הדעת מטעם הרופאים המטפלים, אשר צוטטה לעיל, אינו תומך במידה הנדרשת במסקנה לפיה מחלת המבקש מנעה ממנו להגיש בקשת רשות לערער במועד. חוות הדעת קובעת כי משנת 1997 נמצא המבקש במעקב סדיר וברמיסיה מלאה. חוות הדעת אינה קובעת באופן ברור וחד משמעי מה היה מצבו של המבקש מיום שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד להגשת הבקשה שבכותרת. חוות הדעת אף אינה קובעת ברורות כי בשל מחלתו נמנע מהמבקש להגיש הליך במועד. כל שנאמר בה, הינה אמירה כללית, לפיה ייתכן והליקויים מהם סובל המבקש יכולים להסביר שיהוי כאמור. נוכח האיחור הניכר שחל בהגשת ההליך, אין באמרה כללית זו כדי להרים את הנטל המוטל על המבקש להראות כי קיימים טעמים מיוחדים להארכת המועד, כמבוקש על ידו. מסקנתי זו, נתמכת גם בעובדה כי המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין בהליך שניהל בפני בית משפט קמא. מכאן עולה, כי במועד בו התנהל ההליך בפני בית המשפט המחוזי, המבקש דאג לעצמו לייצוג או בני משפחתו דאגו לכך. בנסיבות אלה, המבקש לא הבהיר, מדוע לא המשיך עורך הדין לייצגו לעניין הגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי.

4.אוסיף, כי מקובלת עלי אף טענת המשיב לפיה, על פני הדברים, ולצורך הבקשה שבפני, סיכויי ההליך אינם גבוהים. אכן, ב"כ המבקש מעלה בבקשתו סוגיה נכבדה אשר חשיבותה, כשלעצמה, אינה מוטלת בספק, והיא השאלה האם קיימת סמכות להארכת מועד, מטעמי צדק, לתקופה נוספת מעבר לזו הקבועה בהוראת סעיף 33 לחוק הנכים. ברם עיון בהחלטת בית משפט קמא מעלה, כי בית המשפט לא פסק בשאלה זו, שכן ההכרעה בה לא נדרשה לצורך מתן החלטה בעניינו של המשיב. בית המשפט המחוזי קובע לעניין זה:

"במקרה שלפנינו מדובר איפוא, בבקשה להארכת מועד של כ-15 שנים מעבר לתקופת 60 הימים הקבועה בחוק. יאמר, כי אף אם קיימת סמכות להארכת מועד לתקופה נוספת מטעמי צדק ( ואין אנו נוקטים עמדה בשאלה זו ), אין בכך כדי לסייע למערער, אשר היה מסוגל במשך תקופות מסוימות במהלך 15 השנים, בין בעצמו ובין בסיוע בני משפחה, להקדים את הערעור על החלטת קצין התגמולים ולו במידת מה". (הדגשה שלי, ש.ל.)

החלטה זו, אישרה את קביעותיה של ועדת העררים, אשר מפאת חשיבות העניין לענייננו, נביא אף את דבריה בעניין זה:

"3.3 עיון בבקשה ובנספחיה מלמד כי חוסר המעש הממושך בו נקטו המערער ובני משפחתו אינו מוצדק ולאור העובדה כי חלו במהלך תקופת מחלתו של המערער מצבים של רמיסיות בהן ניכר אצלו ארגון בחשיבה (סיכום מחלה מיום 25.9.86), ואף מודעות ותובנה לרצונו של המערער להגיש תביעה נגד משרד הביטחון, כוונה אשר נשקלה גם ע"י בני משפחתו (סיכום מחלה מיום 27.9.95 בעמ' 2).

3.4 יתר על כן, גם בחוו"ד הרפואית אשר צורפה לבקשה (ד"ר ברבר ירחמיאל) כלולים ממצאים המעידים על כך שלמערער בוחן מציאות תקין, אינטליגנציה בינונית וכי המערער מתמצא במקום ובזמן.

4.מכאן שהטענה הגורפת לפיה נמע מן המערער בשל מצבו הנפשי לאורך כל התקופה לדאוג לעניינו, בעצמו או באמצעות בני משפחתו עימם התגורר תקופה ממושכת, ולהגיש ערעור – אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים הנ"ל".

מכאן, שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על יסוד נימוק עובדתי גרידא, תוך כדי כך שהוא בוחר שלא להכריע בשאלה המשפטית המתעוררת לגבי יישום סעיף 33 לחוק הנכים במצבים בהם לוקה הנכה במחלת נפש. במצב דברים זה, לכאורה, אין ההליך שבפני מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הצר של הצדדים, המצדיק ערעור בגלגול שלישי.

נוכח האמור, חרף הקושי ותחושת אי הנוחות שבדבר, אין בטעמים שהובאו על ידי המבקש כדי להתגבר על החסינות שרכש המשיב מפני המשך ניהול ההליכים נגדו לאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך זה מכבר לפסק דין חלוט.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. הח"מ מתנצלת על העיכוב שחל במתן ההחלטה.