בש"א 3308/06 יצחק שושני נ. מדינת ישראל-משרד הבטחון(אגף שיקום) קצין התגמול

ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ (בש"א 8934/05) בה דחתה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. לבקשה מצורפת גם בקשה למתן רשות להגיש ראייה נוספת בערעור.

1.

המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה. בשנת 1987 נדחתה תביעה שהגיש נגד קצין תגמולים להכרה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] , תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), לאחר שנקבע כי לא נמצאו גורמים בתנאי השירות הצבאי שלו שיכולים היו לגרום להופעת המחלה או להחמרתה.

לאחר כ-15 שנים ביקש המערער הארכת מועד לצורך הגשת ערעור על החלטה זו, וטען כי מחלת הנפש ממנה הוא סובל מנעה ממנו לדאוג לענייניו ולהגיש את הערעור בתוך מסגרת הזמן הקבועה בחוק. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: ועדת הערעורים) דחתה בקשה זו ביום 24.7.01, וערעור על ההחלטה שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא ביום 18.12.03. פסק-דינו של בית המשפט כמעט שנתיים לאחר מכן, ביום 20.9.05, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כב' הרשמת דחתה את הבקשה, ועל החלטתה נסב ערעור זה.

2.

בהחלטתה, קבעה הרשמת כי נדרש טעם מיוחד לצורך הארכת מועד לבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לפי חוק הנכים, ובמקרה שלפנינו לא הוכיח המערער כי קם לו "טעם מיוחד" שכזה. הטעם העיקרי שניתן לכך הוא שחוות הדעת הרפואית שהגיש המערער אינה תומכת במשקל הנדרש בטענה כי מחלתו היא שמנעה ממנו להגיש את הערעור בזמן. לצורך כך, חוות דעת רפואית שהוגשה לרשמת תמכה בממצא זה. יתר על כן, המערער היה מיוצג על ידי עורך דין בהליך בבית המשפט המחוזי. לא ניתן הסבר משכנע מדוע עורך הדין לא המשיך לייצגו גם לצורך הגשת בקשת רשות הערעור. חשוב לציין כי גם ועדת הערעורים וגם בית המשפט המחוזי היו שותפות לדעה כי מצבו הרפואי של המערער לא היווה גורם משמעותי אשר מנע ממנו ליזום הליכי ערעור במועד. בנסיבות אלה, קבעה הרשמת עוד, כי לא מתקיימת שאלה בעלת אופי עקרוני כללי המצדיקה ערעור בערכאה שלישית.

3.

המערער משיג על החלטת הרשמת, ובעיקר על הפרשנות שניתנה על ידה לחוות הדעת הרפואית שהוגשה. בעניין זה, ביקש המערער רשות להגיש ראיה נוספת בערעור, שהיא חוות דעת נוספת מאותם מומחים רפואיים שנתנו את חוות הדעת הראשונה. לטענתו, חוות הדעת החדשה מבהירה את קודמתה, ומוכיחה כראוי כי מחלתו של המערער היא שמנעה ממנו מלהגיש את הערעור במועד.

4.

דין הערעור להידחות.

השאלה האם מצבו הרפואי של המערער מנע ממנו מליזום הליכי ערעור במועדם היא שאלה מקצועית-רפואית שבעובדה. שאלה זו העסיקה לא רק את בית משפט זה בהליך הנוכחי אלא גם את הערכאות הקודמות – ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי. לאור החומר והנתונים שהיו בפניהם החליטו ערכאות אלה, בבחינת קביעה עובדתית-מקצועית, כי לא נמנע מהמערער עקב מצבו הנפשי מליזום הליכים בבית המשפט, ולעמוד במועדים שבסדרי הדין. כך קבעה גם הרשמת בבית משפט זה, וזאת על יסוד חוות דעת רפואית של הרופאים המטפלים.

אין מקום להתערב בקביעה זו, המשותפת לכל הערכאות. במיוחד, קשה לחלוק על המסקנה כי לא ניתן טעם מניח את הדעת לאיחור בהגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כאשר בבית המשפט המחוזי יוצג המערער על ידי עורך דין.

5.

נסיונו של המערער בשלב זה, שלב הערעור על החלטת הרשמת, להציג חוות דעת רפואית נוספת האמורה לבסס את טענתו כי מצבו הרפואי מנע ממנו מלהגיש את הערעור, אינה יכולה להתקבל. המועד להגשת חומר ראיות ונתונים רלבנטיים הוא שלב הדיון בערכאה הראשונה הדנה בענין, ולא בערכאת ערעור, בבחינת מיקצה שיפורים לאור הכרעה שנתקבלה.

כלל הוא, כי כאשר בעל דין מבקש להביא ראיות הנוגעות לאירועים שקדמו לפסק הדין של הערכאה דלמטה, הבאתן תאושר אם הוא יצליח לשכנע כי אי הבאת הראיות במועד נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, כגון שלא ידע אודות הראיות החדשות, ולא יכול היה לגלותן בשקידה סבירה (ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך נ' בנק "אדנים " , פ"ד מב(1) 14, בע' 18; ע"א 164/87 שמואל גולדפרב - מרכז הסטראו נ' מנהל המכס והבלו , פ"ד מה(1) 575, בעמ' 578-577; ע"א 1432/90 לה ז'באנז - באגט

תעשיות לחם בע"מ נ' און , תק-על 94(2) 297, פיסקה 11; ע"א 5747/91 שבארו נ' צבאג , תק-על 95(2) 136, פיסקה 6; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי , פ"ד מח(4) 689, בעמ' 698-697; ע"א 3911/01 כספי נ' נס , פ"ד נו(6) 752, בעמ' 768). כלל זה אמנם אינו כלל קשיח ועשויים להימצא לו חריגים (ע"א 105/05 דהאן נ' קסון , תק-על 2005(4) 1189, פיסקה 4 לפסק-דינה של השופטת ארבל), עם זאת, אינני רואה מקום והצדקה לחריגה מהכלל במקרה זה. על אחת כמה וכמה כך הוא לאור הנתון האובייקטיבי בדבר קיום ייצוג למערער בבית המשפט המחוזי, המבסס באופן אובייקטיבי את יכולתו לפנות במועד באמצעות עורך דינו לבית המשפט לצורך הגשת ערעור. לאור נתון זה, תוכנה של חוות הדעת הרפואית החדשה מאבד במידה רבה מערכו.

מעבר לכל אלה, שיקול הדעת הנתון לרשמת בעניינים כגון אלה הוא רחב (בש"א 2641/05 מרק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 1073; בש"א 364/06 Arab Bank plc נ' אלספאפי , תק-על 2006(1) 2794, פיסקה 5; השוו גם בש"א 10073/02 שביט נ' בנק הפועלים , תק-על 2003(1) 1667, פיסקה 6; ע"פ 2112/03 ברזילי נ'

מדינת ישראל , תק-על 2003(3) 765, פיסקה 4).

הערעור נדחה.