ע"פ 2112/03 יגאל ברזילי נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיא ת' אור :

1.ביום 26.12.00 הורשע המערער בבית משפט לתעבורה בתל אביב בעבירה של נהיגה ברכב כאשר רישיון הנהיגה שברשותו פקע מזה למעלה משישה חודשים בניגוד לסעיף 10א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) (תיק מס' 36903/00). בגין עבירה זו הושת עליו קנס כספי, הוארך בשנה עונש פסילת רישיון הנהיגה שלו על תנאי כפי שנפסק בבית המשפט השלום ברמלה ביום 9.12.99 והוטלה עליו התחייבות כספית למשך שנתיים לפיה התחייב שלא ינהג בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה לא תקף. כמו כן, הושת על המערער עונש של חמישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים כאשר התנאי הוא, שלא ינהג בזמן פסילה ו/או ללא רישיון נהיגה (להלן: פסק דינו של בית המשפט לתעבורה) .

2. ביום

13.2.03

הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. ביום 18.2.03 דחה בית המשפט את הבקשה (ב"ש 90416/03). בית המשפט קבע, שאין עילה להאריך מועד להגשת ערעור למעלה משנתיים לאחר גזר הדין.

על החלטה זו נסוב הערעור שבפנינו.

3.המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך שבית המשפט לתעבורה השית עליו עונש חמור של מאסר על תנאי מבלי שנתבקש לעשות כן על ידי התביעה אשר מצידה דרשה עונש של קנס ופסילה על תנאי. לטענתו, אם לא תיענה בקשתו להארכת המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, ייגרם לו עיוות דין חמור שכן הוא עומד כיום בפני סכנה כי יופעל נגדו עונש המאסר על תנאי אשר נגזר עליו במסגרתו, כאשר מלכתחילה - כך הטענה - לא היה מקום שעונש זה יושת עליו. המערער מבקש להתחשב גם בעובדה כי הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין בבית הדין לתעבורה, ועל כן לא ידע לעמוד על זכויותיו.

4.דין טענותיו של המערער להידחות. הסמכות להארכת מועדים להגשת ערעור מצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. סמכות זו פורשה כמקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט להארכת מועדים (ראו: ב"ש 665/63 מדינת ישראל נ' שרייבר , פ"לז(3) 363, 364; ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון , פ"ד מ(2) 325, 329). הרציונל ביסוד גישה זו הוא הרגישות המיוחדת הטמונה בהליך הפלילי בשל ההשלכות החמורות שעשויות להיות לו על הנאשם. לאור חקיקת חוקי היסוד הובעה אף ההשקפה שבשקילת האינטרסים המתנגשים - תכלית ההליך הפלילי להגיע לחקר האמת מזה והאינטרס של סופיות הדיון מזה - יש להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו על פני זכאותו של הציבור לוודאות משפטית (בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 1; בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(1) 1).

עם זאת, הקניית גמישות דיונית לבית משפט בכל הנוגע להארכת מועדים בהליכים פליליים אין משמעותה פריצת המסגרת הדיונית לכל רוח. גם כיום, הכלל הוא שהגשת ערעור על פסק דין פלילי מתוחמת לפרק זמן של 45 יום. הארכת מועד מעבר לפרק זמן זה היא בגדר חריג לכלל, שהמבקש להתגדר בו נדרש לספק הסבר להגשת הערעור באיחור וליתן טעם על שום מה יש להיעתר לבקשתו להארכת מועד. במסגרת השיקולים שבית המשפט בוחן לעניין זה יש חשיבות לאורכו של האיחור; ככול שמידת האיחור ארוכה יותר, יידרש לאיחור הסבר מוצק ומשכנע יותר (ב"ש 1216/85 הנ"ל בפיסקה 9 שם).

5.במקרה דנן, מציין המערער כטעם לאיחור את עובדת אי היותו מיוצג על ידי עורך דין. בטעם זה כשלעצמו, אין כדי להוות הסבר מתקבל על הדעת לאיחור של למעלה משנתיים בהגשת הערעור. סביר יותר להניח כי בעת מתן פסק דינו של בית המשפט לתעבורה נחה דעתו של המערער מכך שבית המשפט לא הפעיל את עונש פסילת הרישיון על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, אלא בחר רק להאריך את תקופת התנאי והעונש של מאסר על תנאי לא נראה לו חורג. המערער התעורר לפעולה רק שעה שהוברר לו, כעבור זמן רב, כי קיים חשש שיופעל נגדו עונש המאסר על תנאי. כמובן, שבנסיבות אלה אין כל הסבר סביר לאיחור בהגשת הערעור.

המערער טוען, כי דחיית בקשתו תגרום לעיוות דין, כי העונש שהוטל עליו, הכולל מאסר על תנאי, הינו עונש חמור מידי. יתכן, ובדרך כלל הטלת עונש של מאסר על תנאי בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מהווה עונש לא קל. אולם יש לזכור, כי כבר בעת הרשעתו בפני בית המשפט לתעבורה היה המערער בעל עבר עשיר בעבירות תנועה, כולל עבירות של נהיגה כאשר רשיון הנהיגה פקע, ומאז הוא מוסיף "ומתעשר" בהן. יתרה מכך, מכתב האישום עולה, כי המערער נהג ללא רישיון נהיגה תקף משך תקופה של קרוב לשלוש שנים. סעיף 172א לפקודה קובע כי רישיון הנהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת לא יחודש אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאילו היה מבקש רישיון נהיגה, אלא אם כן פטרה אותו מכך רשות הרישוי. יוצא כי מעמדו של המערער היה דומה למעמדו של אדם הנוהג ברכב מבלי שעמד בבחינות הנדרשות. לאור עברו של המערער ולאור אורך התקופה בה נהג ללא רישיון, אין לומר כי העונש שהושת עליו בבית המשפט לתעבורה הוא עונש חמור מדי, וכאילו השארתו בתוקף מהווה עיוות דין לגביו.

לאור כל האמור, הערעור נדחה.