בש"א 4062/09 בני חקשירי נ. אגף מס הכנסה -פקיד שומה רחובות

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט מגן אלטוביה) בערעור מס הכנסה שהגיש המבקש. ערעור המס נסב על שומות פי מיטב השפיטה לשנות המס 1999 – 2000, שהוציא המשיב בעקבות הפרש הון בלתי מוסבר בין הצהרת הון של המבקש בשנת 1992 לבין הצהרת הון משנת 2000, הפרש שעמד על למעלה ממיליון ₪. נפסק כי המבקש לא הרים את הנטל להסביר את הפער בין שתי הצהרות ההון, משלא הציג עדות או מסמך כלשהו התומך בגרסתו כי מקורו של ההון בכספים שהביא במזומן מחו"ל ובהתחשבנות עם בני משפחתו שבאיראן. פסק הדין ניתן ביום 17.11.2008 שלא במעמד הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 12.5.2009. נטען בה כי המערער קיבל את פסק הדין באתר האינטרנט של בית המשפט במהלך חודש דצמבר 2008. לדבריו, לאחר קבלת פסק הדין הוא פנה לנשיא המדינה ולגורמים ממלכתיים נוספים, וביקש את סיועם להיחלץ מהמצב אליו נקלע. לטענתו, ביום 26.4.2009 הוא נפגש עם גורמים מוסמכים ברשויות המס ברחובות והגיע לסיכום בעניין הסדרת חובותיו. לבקשה צורפו העתקים של ההתכתבויות עם גורמים שונים.

2.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הבקשה אינה מבססת "טעם מיוחד" כלשהו שעשוי להצדיק את האיחור הממושך בהגשת ההליך. פנייה לגורמים ממלכתיים אינה יכולה להיחשב, כך נטען, "טעם מיוחד", במיוחד כאשר עסקינן באיחור ניכר העולה על שלושה וחצי חודשים. המשיב מציין כי במהלך החודשים שלאחר פסק הדין המבקש אכן פנה בבקשות חוזרות ונשנות להפחתת סכום החוב במס, אולם פניותיו נענו בשלילה פעם אחר פעם ונאמר לו כי עליו להסדיר את חובו. במסגרת הפגישה ביום 26.4.2009 נאמר למבקש כי הדרך היחידה לשנות את השומות שנערכו לו היא על דרך של פנייה לבית המשפט העליון, כפוף למועדים שנקבעו לעניין זה בחוק ובתקנות. לבסוף טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, באשר הוא מתמקד בממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, המבוססים על העדר אמון מוחלט בגרסת המבקש.

3.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מן הבקשה והחומר שצורף לה עולה כי פסק הדין הגיע לידי המבקש בחודש דצמבר 2008. הבקשה להארכת מועד הוגשה איפוא למעלה משלושה חודשים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" להארכתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ככלל, טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ

לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה) או מקרה בו התחולל אירוע

שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש (ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט , פ"ד נה(2) 904). יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6404/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2004)).

4.

במקרה שלפניי, המבקש אינו מסביר מדוע התמהמה מאז נודע לו על פסק הדין ועד להגשת הבקשה שלפניי. ככל שהטעם לאיחור נעוץ בכך שבחודשים שחלפו מאז ניתן פסק הדין פנה המבקש לגורמים ממלכתיים שונים בבקשה לסייע לו להיחלץ הממצב אליו נקלע, הדבר אינו עולה כדי "טעם מיוחד". המבקש לא טען כי בשל פנייה לגורמים אלה נבצר ממנו להגיש ערעור במועד, ולמצער לבקש ארכה להגשת ערעור, ככל שלא יעלה בידיו להסדיר את ענייניו באמצעות הפניות הנזכרות. התכתבויות בין בעלי הדין, ואף ניהולו של משא ומתן, אינו יכול לעלות כדי טעם מיוחד להארכת מועד, אלא אם כן הונע בעל הדין להאמין כי הסכסוך מצוי ערב סיומו, ואין צורך בהמשך ההליכים (ראו, בש"א 7912/01 אזולאי נ' בנק איגוד לישראל (לא פורסם, 6.12.2001)). ככלל, אם סבור בעל דין כי נפלה טעות בפסק הדין, עליו להגיש הליך ערעור במועד . יתרה מכך, הבקשה הוגשה כשבועיים לאחר שכשלו סופית המגעים בין הצדדים, מבלי שהמבקש יבהיר מדוע המתין פרק זמן נוסף עד לפנייה לבית המשפט. לכך יש להוסיף כי, על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, סיכוייו של הערעור לגופו נראים נמוכים.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.