בש"א 3780/98 גיא רוזן נ. כפר הרי"ף כפר שיתופי להתישבות חקלאית

ב בית המשפט העליון

בש"א 3780/98

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

המבקשים : 1. גיא רוזן

2. אהוד רוזן

נגד

המשיבים : 1. כפר הרי"ף כפר שיתופי להתישבות חקלאית

2.מינהל מקרקעי ישראל (מחוז מרכז)

ערעור על החלטת הרשמת השופט א. אפעל

גבאי מיום 3.6.98 בע"א 271/98

בשם המבקשים: עו"ד ענת שוורץ

בשם המשיב 1: עו"ד ירון אילן

בשם המשיב 2: עו"ד אורית סון

פסק דין

1.ביום 13.1.98 הגישו המערערים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. נשלחה להם הודעה על הפקדת ערבון שהומצאה להם ביום 15.1.98. חלפו שלושים הימים שנקצבו בהודעה להפקדת הערבון והערבון לא הופקד, וגם לא הוגשה בקשה להארכת המועד להפקדתו. ביום 21.5.98 הופקד הערבון, וביום 24.5.98 הוגשה הבקשה להארכת המועד שהיא נשוא הערעור שלפני. יש לציין שהבקשה הוגשה ללא נקיטת יזמה לדחיית הערעור עקב אי הפקדת הערבון - על יסוד תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, על ידי המשיבים (או מי מהם) או על ידי הרשם.

בבקשה להארכת המועד נאמר שהמערער הראשון הוא חייל משוחרר, שאין ביכולתו לגייס את סכום הערבון, ואילו המבקש השני נתון בקשיים כספיים "ורק לאחר מאמצים רבים הצליח לקבל את אישור הבנק לקבלת הערבות הבנקאית כנדרש". הבקשה לא נתמכה בתצהיר, וכמו שכתבה הרשמת המלומדת: "אין בה פרוט בדבר אותם מאמצים רבים שנעשו, אין בה התייחסות לפרק הזמן שחלף מאז קמה החובה להפקיד את הערבון, אין גם כל הסבר מדוע לא הוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד לפני שחלף המועד להגשת הערבון". בנסיבות אלו החליטה הרשמת המלומדת לדחות את הבקשה וכה כתבה בהחלטתה:

"בהגשת הבקשה, באופן בו הוגשה, יש משום זלזול בבית המשפט. נראה, כי מונחת ביסודה איזו הנחה סמויה, כי בית המשפט יאריך את המועד בכל מצב,

ולא היא. אמנם המדובר בהארכת מועד שאינה נצרכת להוכחת "טעם מיוחד", אך הסבר מפורט וענייני וסיבה טובה לאחור יש לתת. כל אלה צריכים להיתמך בתצהיר, לביסוס האמור בבקשה. הבקשה שבפני היא סתמית, כללית ואיננה מנומקת. לפיכך אני מחליטה לדחותה".

כתוצאה מהאמור לעיל נדחה הערעור לפי תקנה 431.

2.לפני ערעור על החלטת הרשמת. לכתב הערעור צורף תצהיר ללא נטילת רשות; אך המשיבה מס' 1 אינה מתנגדת להגשתו, אלא טוענת שחלק מתכנו אינו נכון. המשיבה מס' 2 לא התנגדה לקבלת הערעור. אכן, לו קבעתי שבנסיבות הענין נדרשו המבקשים להגשת בקשה להארכת המועד, הייתי סבור שיש לקיים את החלטת הרשמת, בכפיפות לשאלה אם נוכח עמדת המשיבה מס' 1 לענין התצהיר אין מקום להחזיר את הענין לרשמת על מנת שתתקיים חקירה על התצהיר. הגעתי לכלל מסקנה שגם ללא הגשת בקשה להארכת מועד לא היה מקום לדחות את הערעור.

3.הדרך שבה שומה על בית המשפט להתייחס למחדל דיוני סוכמה על ידינו בבית משפט זה, בע"א 3857/96 (טרם פורסם) כדלקמן:

"... ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91(א) רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגבי הוראות התקנות, אך הענין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים "להעניש" את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה"טעם המיוחד" משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה"חסינות" מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת הציבור, המעוניין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית המשפט. לפיכך, ומכח אינטרס זה, אין בתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות לדחיית הדיון המוגשות להם, ולו גם בהסכמה - כיוון שדחיית מועדים עשויה לשבש את ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט ולהאריך שלא לצורך את משך שמיעת התיקים בבית המשפט...".

אי אתה יכול, איפוא, לשקול את תוצאותיו של מחדל דיוני ללא בדיקה של האינטרסים השונים המעורבים בנשוא הדיון; בסוגיה שלפנינו האינטרסים הבאים בחשבון הם שלשה: של המערערים, של המשיבה מס' 1 ושל הציבור.

מבחינת המערערים , אין ספק בדבר שלהם אינטרס לגיטימי להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הדברים הם כך ביתר שאת כשנקבע בבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה בענין הנוכחי "שלערעור יש לכאורה סיכויים מתקבלים על הדעת"; מבחינת המשיבה מס' 1 אין כל אינטרס לגיטימי לדחיית הערעור. כל מטרתה של הפקדת הערבון היא להבטיח את הוצאותיה, ומטרה זו הושגה עם הפקדת הערבון, אם גם ההפקדה נעשתה באיחור; ויצויין שההפקדה בוצעה ללא שהמשיבה מס' 1 נקטה יזמה להביא לדחיית הערעור על יסוד תקנה 431, ועל עמדתה המתנגדת לשמיעת הערעור אפשר להגיד, מה שנאמר בע"א 3857/96:

"...המשיבה לא הצליחה להעמיד... כל אינטרס בעל משמעות לסתור, מלבד האינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל טעם של ממש".

מבחינת הציבור עשויה אי הפקדת הערבון במועדו לגרום לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך כלל; לפיכך שומה על המבקש בדרך כלל, להגיש בקשה להארכת המועד, הנתמכת בתצהיר מפורט כדי לאזן את מחדלו. במה דברים אמורים? כאשר המשיב עומד על זכויותיו ודורש לדחות את הערעור מחמת אי הפקדת הערבון, או כאשר הרשם כבר מחליט לקבוע את הערעור לדחיה על יסוד תקנה 431; אך במקרה שלפנינו לא אירע אחד משני המקרים הנ"ל. כמו שנאמר בבש"א 4977/96 (לא פורסם), קיים דמיון בין המקרה שלפנינו למקרה שבו עותר תובע לקבל פסק דין על פי צד אחד כנגד נתבע שהגיש כתב הגנה באיחור זמן, טרם ביקש התובע שינתן פסק דין נגדו: ע"א 519/82 פ"ד לט(3) 240, והשווה: בש"א 2281/98 (טרם פורסם).

שאלה אחרת היא אם במחדליהם של המבקשים הם הצביעו על זלזול בבית המשפט שחומרתו מצדיקה שערעורם לא ידון. לא שוכנעתי שכך, ובדיעבד אך ברור הוא, למקרא התצהיר שהוגש ללא התנגדות, אף מבלי לבחון את אמיתות תכנו, שאין טענה זו מבוססת.

לפיכך אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הרשמת, ומורה שהערעור שהוגש על ידי המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ידון לגופו. אין צו להוצאות.