בש"א 1599/07 עזבון המנוח משה גולובי ז"ל נ. מכבי שירותי בריאות קופת חולים

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר קיבל את תביעת המבקשים נגד המשיבים בעילת רשלנות רפואית. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 5.12.06 והומצא למבקשים ביום 17.12.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 20.2.07. בבקשה נטען כי ביום 3.1.07 הגישו המבקשים בקשה לבית משפט קמא לתיקון טעות בחישוב סכום הפיצויים. ביום 11.2.07 נדחתה הבקשה, אולם בהחלטתו הבהיר בית המשפט כי בדיעבד, אף כי הוא סבור שנפלה טעות בחישוב סכום הפיצויים שנקבע על ידו בפסק הדין, אולם אין בסמכותו לתקן את הטעות. המבקשים ציינו בבקשה כי המשיבים הגישו מטעמם ערעור על פסק הדין (ע"א 811/07), וכי באפשרותם להגיש ערערו שכנגד, שכן המועד להגשתו טרם חלף, אולם בנסיבות העניין סבורים הם כי עדיף שיגישו ערעור עצמאי. לטענת המבקשים, היותו של הליך תלוי ועומד באותו עניין מהווה טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה כמבוקש. עוד נטען על ידם, כי בנסיבות העניין היה טעם רב לכך שימתינו עם הגשת הערעור עד שתתקבל הבקשה שכן ההחלטה בבקשה עשויה היתה להשפיע מהותית על אופי הערעור ולייתר לחלוטין העלאת טענה מרכזית לעניין הטעות בחישוב. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

ביום 8.3.07 הוגש על ידי המבקשים ערעור שכנגד. במצב דברים זה, בהחלטתי מיום 19.3.07 התבקש ב"כ המבקשים להבהיר מדוע אין להסתפק, בנסיבות העניין, בהגשת ערעור שכנגד חלף הגשת ערעור עצמאי. ב"כ המבקשים הבהיר כי הבקשה הוגשה מפאת הזהירות בלבד. לטענתו, המבקשים אכן רשאים להעלות במסגרת ערעור שכנגד, את מכלול טענותיהם, אולם מפאת החשש שהמשיבים יסברו אחרת, הם מעדיפים להגיש ערעור. ב"כ המבקשים הוסיף וטען כי אם יודיעו המשיבים שמוסכם עליהם שהמבקשים רשאים להעלות את מלוא טענותיהם בערעור שכנגד, אזי אין הם עומדים על בקשתם למתן ארכה. המשיבים מתנגדים להצעת המבקשים, שכן לטענתם אין לבקשה בסיס חוקי או הגיוני ואין לכבול את זכויותיהם הדיוניות.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן ארכה ובמכלול התגובות שהוגשו במסגרתה וכן בהודעת הערעור שצורפה לבקשה ובערעור שכנגד באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, היותו של הליך תלוי ועומד באותו עניין עשוי לשמש טעם מיוחד הנדרש בדין למתן ארכה להגשת ערעור. ברם, בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה מהטעם הפשוט שהבקשה הינה מיותרת. הערעור הוגש על ידי שני המשיבים אשר היו נתבעים בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, ולפיכך הערעור שכנגד תופס כלפי כל בעלי הדין. אשר לתוכן הערעור שכנגד, הערעור מטעם המשיבים הוגבל לשאלת גובה הנזק בלבד, ומטבע הדברים, אף הערעור שכנגד מתייחס לסוגיה זו. אמנם, מסגרתו של ערעור שכנגד מצומצמת יחסית לערעור עצמאי שכן נדרשת זיקה בין העניינים שהועלו במסגרתו לערעור העיקרי. אולם פשיטא שבענייננו, בהיות הן הערעור והן הערעור שכנגד נסובים על שאלת גובה הפיצויים, קיימת זיקה ברורה בין הערעור לערעור שכנגד, ולפיכך המבקשים רשאים להעלות בערעור שכנגד כל טענה מטעמם בנוגע לגובה הפיצויים. למעלה מהנדרש יוער כי אפילו בנסיבות בהן מוגש הערעור על גובה הפיצויים על ידי מי שזכה בתביעתו בבית משפט קמא (בשונה מהמקרה דנן), יכול הערעור שכנגד להתפרש גם כנגד קביעת האחריות, וזאת חרף העובדה שהשאלה לא התעוררה בערעור העיקרי (ראו: בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695,700). במצב דברים זה, הבקשה שלפני מיותרת ואיני רואה מקום להיעתר לה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין בע"א 811/07.