בש"א 1617/17 יאסר אבו גזאלה נ. פקיד שומה- צפת

1.

לפניי בקשה שהגישו המבקשים למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת.

לטענת המבקשים ההליך לא הוגש במועדו, אלא באיחור של עשרה ימים, בעיקר בשל קושי בהסדרת ייצוגם (לפי הנטען המבקשים פנו למספר עורכי דין, עד אשר בא-כוחם הנוכחי נטל על עצמו את הייצוג ימים ספורים לפני הגשת הבקשה) , ועיכוב מסוים נגרם גם בשל מעורבות המבקש 2 בתאונת דרכים.

המשיב מתנגד לבקשה.

2.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי ואיזון בין כל השיקולים הרלבנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.

תחילה חלוקים הצדדים ביחס למשך האיחור בהגשת ההליך. המבקשים טוענים כי פסק הדין הומצא לידיהם ביום 26.12.2016, ואילו המשיב צירף תדפיס מאתר "נט המשפט" ממנו עולה כי שני באי כוחם של המבקשים בהליך קמא, עורכי הדין סג'ראווי ומסאלחה, צפו בפסק הדין ביום הינתנו, 11.12.2016. אעיר בהקשר זה כי את הטענה שהעלו המבקשים בבקשה ביחס למועד ההמצאה היה עליהם לגבות בתיעוד מתאים (השוו להחלטתי בבש"א 4091/17 חמודה נ' די. בי. אס שירותי לווין (1998) בע"מ , פסקה 3 (13.11.2017)), אך מכל מקום בענייננו התאפשר למבקשים להגיש תשובה מטעמם כך שניתנה להם הזדמנות נוספת להוכיח טענתם זו. לתשובה אשר הוגשה צורף תצהיר של עורך הדין מסאלחה בלבד, בו הצהיר כי נודע לו על פסק הדין לראשונה ביום 26.12.2016. ואולם לא צורפה התייחסות או תצהיר של עורך הדין סג'ראווי, והדבר חסר בפרט היות ועל פי הרישום באתר "נט המשפט" פסק הדין הומצא לידיו בדרך של "הודעה באתר" ביום 11.12.2016 (בשונה מעורך הדין מסאלחה אשר אליו פסק הדין נשלח בדואר).

מכל מקום, גם אם נצא מן ההנחה כי יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום 26.12.2016, הרי שגם לפי הנחה זו הבקשה הוגשה עשרה ימים לאחר שהמועד להגשת הערעור חלף.

יצוין בהקשר זה כי המבקשים ציינו בבקשתם כי "ימי האיחור בהגשת הערעור הינם אך ורק 10 ימים", אולם בניגוד לסברתם איחור של עשרה ימים אינו איחור זניח.

לגופם של דברים - טענתם המרכזית של המבקשים היא כי התקשו להסדיר את ייצוגם. אולם קושי בהסדרת ייצוג אינו מגבש, ככלל - כשלעצמו - "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. לכל הפחות היה על המבקשים, אשר לטענתם לא זנחו את רצונם להגיש ערעור, להגיש באופן עצמאי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, או ליידע את המשיב על כך שאין הם משלימים עם פסק הדין. המבקשים לא עשו כן. יצוין כי אפשרתי למבקשים להשלים בקשתם בנקודה זו, והם טענו כי בנסיבות שנוצרו "לא ניתן היה ליידע את המשיב" על כוונתם להשיג על פסק הדין. אולם המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא היה באפשרותם להודיע למשיב על כוונתם להגיש בקשת ארכה בכוחות עצמם. דווקא נוכח טענת המבקשים לפיה לאחר מתן פסק הדין "פנו למספר רב של עורכי דין" וכי "ביררו ושאלו על סיכויי הערעור", הרי שהיה בידיהם לברר "בזמן אמת" גם מהו המועד האחרון להגשת הערעור וכיצד עליהם לפעול אם מעוניינים הם לעתור למתן ארכה להגשתו.

אוסיף כי יתר הטענות שהעלו המבקשים אינן מגבשות אף הן "טעם מיוחד", ובין היתר יצוין כי לפי הנטען המבקש 2 היה מעורב בתאונת דרכים ביום 9.2.2017 (המועד האחרון להגשת הערעור בהתאם לעמדת המבקשים), אך גם לטענתם אושפז הוא ליום אחד בלבד כך שלא ניתן לומר כי האיחור, של לפחות עשרה ימים, בהגשת ההליך נבע מכך; וגם הטענה לעניין חגי העדה הנוצרית אינה מצדיקה מתן ארכה נוכח משך האיחור.

בנסיבות אלו כולן ומשלא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.