בש"א 1720/06 חב' מלונות צל בע"מ נ. מר רפאל לביא

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.הבקשה נסובה על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר במסגרתה הורה לחלט חלק מערבות בנקאית אשר הופקדה על ידי המבקשת להבטחת הוצאות המשיב בגין עיקול שהוטל על ידה. החלטת הרשם נתנה ביום 2.10.05 . הבקשה שלפני הוגשה ביום 23.2.06 . המבקשת מבהירה, כי הבקשה הוגשה מפאת הזהירות בלבד, שכן היא סברה כי על החלטה זו יש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בו הוא מכהן רשם, ועל כן הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3237/05). ביום 16.1.06

ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמסגרתו נקבע, בין היתר, כי הערעור על החלטת הרשם היה צריך להיות מוגש לבית המשפט העליון כערעור על פסק דין של רשם בית משפט מחוזי ולא כערעור על "החלטה אחרת" של רשם הנדון לפני שופט מאותה ערכאה בה הוא מכהן רשם. על אף קביעה זו, דן בית המשפט המחוזי בבקשה גם לגופה. ביום 14.2.06

הגישה המבקשת בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 1440/06). במסגרת בקשה זו, השיגה המבקשת גם על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה היה עליה להגיש את הערעור לבית המשפט העליון ולא לבית המשפט המחוזי. עוד יצוין, כי על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא בהליך העיקרי אשר התנהל בין הצדדים, הוגשו ערעורים על ידי שני הצדדים התלויים ועומדים בבית משפט זה (ע"א 11823/04 וע"א 11824/04).

2.לטענת המבקשת, גם אם טעתה בהגשת ערעורה לערכאה הבלתי מתאימה, מדובר בטעות סבירה אשר נעשתה בתום לב ועל כן יש להיעתר לבקשתה להארכת מועד. כמו כן, לטענתה, בפני בית המשפט העליון ממילא תלויים ועומדים ערעורים בנוגע להליך העיקרי, וגם מטעם זה ראוי להיעתר לבקשתה. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הבקשה הוגשה באיחור ניכר ומבלי להצביע על "טעם מיוחד" כלשהו להארכת מועד.

3.לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, חלף זמן ניכר מאז החלטת הרשם, אולם בנסיבות העניין, אין בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. לדעתי, גם אם אכן טעתה המבקשת בהגשת ערעור על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי, מבלי שאביעה עמדתי בסוגיה זו לגופה נוכח היותה תלויה ועומדת לפני בית המשפט במסגרת רע"א 1440/06, הרי שמדובר בטעות כנה וסבירה. ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת אינה תמיד פשוטה וחדה. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעובי הקורה, אין זה ברור מאליו כי החלטה בעניין חילוט ערבון, הניתנת לאחר מתן פסק דין, היא פסק דין העומד בפני עצמו ולא החלטה אחרת הטפלה לפסק הדין בהליך העיקרי שקדם לה. אוסיף, כי המשיב לא הצביע על כך שהוא גיבש הסתמכות כלשהי על אי הגשת ערעור במועד על החלטת הרשם. מתיאור ההליכים לעיל, עולה בבירור כי המשיב היה מודע היטב לכך שהמבקשת לא השלימה עם החלטת הרשם. היא הגישה על ההחלטה ערעור לבית המשפט המחוזי וכן בקשת רשות לערער לבית משפט זה. גם בהנחה שהמבקשת נקטה בעניין זה הליכים לא נכונים, וכאמור, איני מביעה עמדתי בעניין זה, הרי שהמשיב הועמד באופן חד משמעי על כך שהמבקשת אינה משלימה עם ההחלטה, ולפיכך הוא לא גיבש חסינות דיונית מפני דיון נוסף בעניין לפני ערכאת ערעור. בנסיבות מצטברות אלה, הרי שחרף הזמן הניכר שחלף מאז נתנה החלטת הרשם, באיזון האינטרסים המעורבים, גובר האינטרס של המבקשת כי ערעורה ישמע. למעלה מהנדרש אוסיף, כי נוכח הקשר ההדוק בין ההחלטה בהליך העיקרי להחלטה בעניין חילוט הערבות, הרי שגם קיומו של הליך תלוי ועומד בבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט קמא בהליך העיקרי, עשוי לשמש בנסיבות העניין "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו:בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , דינים עליון, כרך סט, 614).

התוצאה היא, שהבקשה מתקבלת. המבקשת תגיש ערעור תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשת תצרף החלטה זו לערעור שיוגש והמזכירות תתייקה בתיק השופטים אשר ישבו בדין. הערעור יאוחד עם רע"א 1440/06.