בש"א 1802/98 מוסדות אבן חיים נ. דהן דוד

1.המבקשים הינם מוסד לחינוך תורני בפרדס-חנה ומנהלו. המוסד מונה כ20- תלמידים, מחציתם תלמידי גן. עד לחודש אוגוסט 1997 התקיימו הלימודים במוסד בבית פרטי. בסמוך לחודש אוגוסט 1997 עברו תלמידי המוסד ללמוד בשלושה קרוואנים שהוקמו על מגרש בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בסמיכות קרובה לשכונת מגורים חילונית חדשה של בתים צמודי קרקע - נווה רותם (להלן: המגרש). הקרוואנים הוקמו על סמך רשות שניתנה על ידי מזכיר המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור (להלן המועצה) בהסתמך על החלטת המועצה להקצות למוסד שטח כלשהו בתחום המועצה. החלטת המועצה בוטלה כעבור שישה חודשים. ברם, המבקשים לא פינו את המגרש.

2.משכך, פנו 92 מתושבי נוה רותם (המשיבים 1) לבית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד המינהל, המועצה והמבקשים בגידרה תבעו להוציא צו לסילוק יד המבקשים מן המגרש.

בתשובה לעתירה תמכו המועצה והמינהל בעותרים. המינהל טען כי לדידו המבקשים הינם פולשים ואילו המועצה הסתמכה על החלטתה השניה.

3.בית-המשפט המחוזי (השופט דן ביין) קיבל את העתירה והורה למבקשים לפנות את המגרש ולהוציא את הקרוואנים שהציבו בו. וכך נכתב, בין השאר, בפסק-הדין:

.. אין חולק, כי [למבקשים] אין כל זכות קנינית [במגרש] או [ב]חלק ממנ[ו]. כמו כן, אין הם מתבססים על כל זכות חוזית. הבסיס לטענתם כי יש להשאיר את החזקה בידיהם, היא החלטת המועצה הראשונה... המועצה היא הזכאית לשנות את ההחלטה הראשונה בבחינת "הפה שהתיר הוא הפה שאסר" ... החלטה שלא להקצות את המקום [למבקשים] היא סבירה ביותר... הציבור החילוני במקום גדול במספרו מהציבור החרדי הגר ופועל בסביבה... בנסיבות אלה, מימוש המטרה הציבורית שלה מיועד חלק [מהמגרש] להקמת מוסדות חינוך חרדיים דוקא וזאת בסמיכות קרובה לשכונת מגורים חילונית במובהק, אינה סבירה. יש בה לפגוע בשני הצדדים ולסכן את שלום הציבור...

לבקשת המבקשים הורה בית-המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק-הדין למשך 90 יום. המבקשים שאחרו בהגשת הערעור, הגישו בקשה להארכת המועד. בקשתם נענתה, והערעור וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין הוגשו היום.

בבקשתם לעיכוב טענו המבקשים, כי סיכויי הערעור טובים, וכי בנסיבות אלה עיכוב הביצוע מתחייב ממאזן הנוחות בינם לבין המשיבים.

המשיבים 1 והמינהל מתנגדים לעיכוב הביצוע. בכתב ההתנגדות שהוגש בשם המינהל על ידי פרקליטות המדינה נכתבו הדברים הבאים:

המינהל מתנגד... לבקשה לעיכוב ביצוע... מן הטעם שלא ייגרם נזק גדול או בלתי-הפיך למבקשים אם לא יינתן עיכוב ביצוע, שכן 20 התלמידים הלומדים במתקנים שנדרשה הסרתם, יכולים לשוב וללמוד במתקנים הקודמים ששימשו אותם (בית פרטי ששימש כבית ספר)... לעומת זאת המשך השימוש במתקנים אלו בניגוד לרוחם של מרבית התושבים ולמטרה הציבורית שלשמה נועדו, מהווה פגיעה במשיבים. אין הצדקה להארכת הפגיעה במשיבים על ידי הארכת עיכוב הביצוע הראשוני שניתן. יודגש כי אף אם יתקבל ערעורם של המבקשים לרישום ואפילו יתקבל הערעור לגופו, לא ייגרם למבקשים נזק מהיעדר עיכוב הביצוע שכן בזמן הקצר עד לבירור התיק, לא תוכלנה להקבע עובדות בלתי-הפיכות בשטח.

4.עמדת המבקשים אינה יכולה להתקבל.

כידוע, בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. שכן, ההנחה היא כי פסק-הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון. על-כן, הכלל הוא כי פסק-דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואילו הסמכות המסורה לבית-המשפט לעכב ביצועו של פסק הדין תופעל, ככלל, אך כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו אם פסק-הדין מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו.

5.מתשובת המדינה עולה כי במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם יזכו המבקשים בערעורם, אלא גם כי מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב הביצוע. שכן, מן הממצאים שנקבעו בפסק-הדין ואף מתשובת המינהל עולה כי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עלול לגרום למשיבים שזכו במשפט נזק העולה, או למיצער השווה, לנזק שישאו בו המבקשים שהפסידו במשפט כתוצאה מביצוע פסק-הדין.

6.האמור לעיל הוא מעל לדרוש.

שכן, ככלל, במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמתו מאזן הנוחות אינו רלוואנטי. אם יצליח המערער בערעורו יבוצע פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים. ואילו קשיי המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסק-הדין מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון, וההכבדה עליו אינה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. ראו בש"א 4403/94 (ע"א 4232/94) רחל ויצמן נ' מסודי דאודי (לא פורסם).

אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה.