בש"א 1819/98 יוסף חדד נ. אברהם פויסטרו

1.ביום 26.4.96 הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. בסמוך למועד זה קיבל המערער הודעה על קביעת ערבות בגובה 20,000 ש"ח. ביום 12.5.96 שלח המערער ערבות בנקאית, אך כעבור מספר ימים קיבל הודעה כי הערבות אינה תקינה. לטענת המערער נשלחה ערבות מתוקנת ביום 30.7.96. אין בתיק בית המשפט אישור כלשהו על הפקדת הערבות או על שליחתה בדואר, כנטען על ידי המערער. ביום 11.2.98 קיבל המערער הודעה, לפיה לא הפקיד ערובה כנדרש. כתוצאה מכך, לטענת המערער, נשלח עותק הערבות, בצירוף תגובה להודעה האמורה לעיל. ביום 15.2.98 קיבלה הרשמת החלטה, לפיה תוגש תגובת המערער לתגובת ב"כ המשיב. ביום 4.3.98, נתנה הרשמת פסק דין, לפיו נדחה הערעור, בשל אי הפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 431 לתקסד"א. הסיבה לדחיית הערעור על-ידי הרשמת הינה העובדה, כי המערער לא הביא ראייה לכך שאכן הפקיד ערובה וכן לאור שתיקתו הארוכה של המערער ( שנה ושמונה חודשים ). לטענת המערער, באותו יום ממש, 4.3.98, הוא הפקיד ערבות חדשה. ערבות זו אינה נמצאת בתיק בית המשפט.

2.תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 קובעת :

"לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחייה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין".

השאלה הינה האם קיים המערער את ההוראה בדבר הפקדת הערובה. לפי תקנה 431, דחיית ערעור, בשל אי הגשת ערבות במועד, היא עניין המסור לשיקול דעתו של הרשם (ראה בש"א 2511/90 רום נ' עיזבון המנוח שריער , פ"ד מד(3) 589, 591 ). מפסק דינה של הרשמת עולה, כי היא שקלה את הראיות, אשר הוצגו לעניין הפקדת הערבות, וכי היא הגיעה למסקנה, לפיה :

"המשיב, בתגובתו, סבור כי למשיב או לבית המשפט לא הוצגה כל ראיה של ממש כי אמנם המערער פעל על פי החלטת בית המשפט והמערער לא הצליח לספק לבית המשפט טעם למחדלו. דעתי כדעת בא כח המשיב. המערער שתק במשך כשנה ושמונה חודשים. כתב הערבות המתוקן אינו נמצא בתיק בית המשפט, ומשלא הצליח המערער להוכיח כי אכן העביר, בדרכים המקובלות, את הערבון המתוקן במועד, אין לו להלין אלא על עצמו".

3.בערעורו לא העלה המערער הסבר כלשהו, השומט את היסוד הראייתי העומד בבסיס פסק דינה של הרשמת. טענתו של המערער, לפיה שלח את הערבות בדואר אינה נתמכת באישור כלשהו מטעם רשות הדואר, המוכיח כי כך אכן נעשה. בב"שא 2511/90 הנ"ל ( בעמ' 591 ) נקבע, כי :

"אין מניעה להשתמש בשרותי הדואר לצורך הגשת מסמכים לבית המשפט, אך עם זאת יש לזכור כי האחריות להגשת מסמך לתיק בית המשפט מוטלת על כתבי ( צ.ל. - כתפי ) בעל הדין המבקש להגישו. מכאן ששומה על בעל הדין הנזקק לשירותי הדואר לעמוד על המשמר ולוודא שהמסמך ששלח אמנם הגיע לתעודתו".

לעניין זה נקבע בב"שא 4294/94 ( קרן נ' בנק לאומי לישראל , דינים עליון, כרך לו, 552 ), כי :

"הפקדת כתבי בית דין בידי גורם שלישי לשם שליחתם ליעדם, אינה פוטרת את בעל הדין מן האחריות המוטלת עליו להמציא את הכתב במועד, ואולם מקום שההסתמכות על שירותי הדיוור היתה סבירה ואחראית בנסיבות העניין, אין לראות פסול בכך".

המערער לא הראה אישור כלשהו על מסירת דואר רשום, או אישור מסירה מסוג אחר ואף אם נשלחה הערבות בדואר רגיל, הרי שהסתמכות המערער בנסיבות המקרה על שירותי הדואר לא הייתה סבירה ולא הייתה אחראית. מכאן, שהיה מקום להחיל את תקנה 431, כפי שעשתה הרשמת הנכבדה.

4.משלא הוכיח המערער כי אכן נשלחה הערבות לבית המשפט, ומשזו לא נמצאה בתיק בית המשפט, איני רואה מקום להתערב בפסק דינה של הרשמת.

דין הערעור להידחות. המערער יחויב בהוצאות המשיב בסך 3000 ש"ח.