בש"א 3260/98 יוסף חדד נ. אברהם פויסטרו

ערעור על החלטתה של רשמת בית-המשפט העליון (כבוד השופטת א' אפעל גבאי) מיום 10.5.98, שניתנה במסגרת ע"א 2553/96.

ביום 26.4.96 הגיש המערער דכאן ערעור על פסק-דין של בית-משפט המחוזי לבית-המשפט העליון (ע"א 2553/96). זמן קצר לאחר מכן נדרש המערער להפקיד ערבון בסך 20,000 ש"ח, וכך עשה. דא עקא, שהערבות שמסר לא הופנתה כלפי המשיב, ומספר ימים לאחר הגשתה הודע לו, כי עליו להגיש ערבות חדשה. לטענת המערער ערבות חדשה נשלחה בדואר בתאריך 30.7.96. אין חולקין על-כך שערבות זו, שהעתקה צורף לבקשה, לא הגיעה לתיק בית-המשפט. ביום 3.2.98 ניתנה על-ידי הרשמת החלטה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שלפיה נדרש המערער ליתן טעם מדוע לא יידחה ערעורו בשל אי-הפקדת הערבון. ביום 4.3.98, לאחר קבלת תגובות הצדדים, ניתן על-ידי כבוד הרשמת מ' אגמון פסק-דין, שבו נדחה הערעור. על פסק-דין זה הוגש ערעור אשר נדחה על-ידי כבוד השופט א' גולדברג (בש"א 1819/98). לאחר שנדחה הערעור שב המערער ופנה אל הרשמת בבקשה להאריך את המועד להפקדת הערבות. הבקשה נדחתה נוכח פסק-הדיון מיום 4.3.98, ועל החלטה זו של הרשמת הוגש הערעור המונח בפני.

בערעור נטען, כי טעתה הרשמת כשדחתה את הבקשה בהסתמך על פסק-הדין, וזאת משום שאין קשר בין ההליכים. לטענת המערער, פסק-הדין ניתן לאור בקשתו לקבוע כי הערבות הופקדה בזמן, ואילו הבקשה דנן היא להארכת מועד להפקדת הערבות. לגופו של עניין, טוען המערער, יש מקום לקבל את בקשתו להארכת המועד, וזאת משום שאי-הפקדת הערבות לא נבעה ממחדלו או מאשמו. בתגובה לערעור טוען המשיב כי את הבקשה להארכת מועד יש להגיש לפני שמתקיים דיון לפי תקנה 431. משהתקיים הדיון וניתן פסק-דין, היענות לבקשה להארכת המועד כמוה כביטולו של פסק-הדין, וזאת ללא כל בסיס משפטי. לגופו של עניין, מוסיף המשיב, אין מקום להיענות לבקשת ההארכה, משום שהמערער לא הציג כל ראיה המעידה שאכן הפקיד את הערבות.

דין הערעור להידחות. אכן, בקשה להארכת מועד תוגש טרם קיומו של דיון לפי תקנה 431 ולכל המאוחר בעת קיומו של הדיון (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 828). אולם משנדחה הערעור בפסק-דין חלוט, נסתם הגולל על בקשות הארכת מועד, שהרי אם אין הערעור תלוי ועומד, כיצד יוארך המועד? הטענה כי במסגרת הדיון לפי תקנה 431 טען המערער כי ערבותו הוגשה בזמן, ואילו הבקשה דנן עניינה הארכת מועד, לאו טענה היא. המערער בחר לדבוק בטענתו כי הערבון הופקד כדין וזנח את האפשרות לבקש הארכה של המועד. לאחר שבמסגרת פסק-דין נדחתה טענתו בדבר הפקדת הערבון, לא פתוחה לו עוד הדרך לבקש את הארכת המועד.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.