בש"א 1821/04 גהגא ג'אלב נ. זיד מוחמד חליל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. מן הבקשה עולה, כי פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי נמסר לבא כוחו הקודם של המבקש ביום 4.1.04. בשים לב לכך, שביום 5.1.04 היתה בתוקף הודעה על עיצומים בבתי המשפט, יוצא כי המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 19.2.04. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 22.2.04, שלושה ימים לאחר המועד האמור. עם זאת, יש להעיר כי יום 22.2.04, יום א' בשבוע, היה יום העבודה הראשון לאחר המועד האחרון כאמור להגשת ההליך.

ככל שהדברים נוגעים בבקשה לקבוע כי ההליך הוגש במועד, אין בבקשה ממש. פסק הדין נמסר לבאי כוח המבקשת ביום 4.1.04. באותו יום, היתה בתוקף הודעת מנהל בתי המשפט בדבר עיצומים בבתי המשפט. על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה) התשמ"א-1981, ימי העיצומים לא יובאו בחשבון במניין הימים להגשת הליך. יוצא, כי התקנה הנ"ל קובעת כי היום האמור בו נתקבל כתב בי הדין לא יובא במניין הימים. הוראת סעיף 10(א) הנ"ל לחוק הפרשנות קובעת הוראה דומה, לפיה יום קבלת כתב בי הדין ביד המבקשת לא יובא במניין הימים לנקיטת ההליך.

ברם, אין בהוראות אלה עיגון לטענת המבקש, כאילו אין למנות גם את יום העבודה הראשון שבו לא חלה עוד ההודעה על עיצומים בבתי המשפט. אף אין בדין כל סימוכין לטענת המבקש, כאילו יש לראות את יום העבודה הראשון הנ"ל כיום בו נתקבלה ביד בעל הדין הודעת הערעור, או כל מסמך אחר. אכן, היום ממנו יש למנות את מניין הימים היה יום קבלת כתב הערעור ביד המבקש. יום זה לא מובא בחשבון במניין הימים, בין על יסוד הוראת תקנה 5 הנ"ל ובין על יסוד הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות הנ"ל. בכך מתמצה פועלה של הוראת סעיף 10(א) במקרה שבפניי. גם על פי הגיון הדברים, קשה למצוא טעם שלא להביא בחשבון את יום 6.1.04, הוא היום בו פג תוקפה של ההודעה על העיצומים, במניין הימים, שכן יום זה עמד, כל כולו, לרשות המבקש (או כל בעל דין אחר) לשם קידום ההליך שהיה עליו להגיש, ובמצב זה, אין יסוד מספיק לטענה כי אין להביאו בחשבון הימים.

במצב זה, יש לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ההליך, על רקע טענת המבקש לטעות של באי כוחו שגרמה לאיחור בנקיטת ההליך. הגישה הנוהגת לעניין זה סוכמה על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון 2002(1) 746, שם צוין כי:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ..... כל מקרה ונסיבותיו."

טענת הטעות עלתה לראשונה בתגובה שהגיש המבקש לתגובת המשיבים. הטענה היא כי בא כוח המבקש סבר בטעות כי העיצומים בבתי המשפט הסתיימו ביום 6.1.04 (ולא ביום 5.1.04 כפי שהיה בפועל), וכי חישב את חודש ינואר ב – 30 ימים ולא כ – 31 ימים. יש לומר כי האופן בו הועלו הטענות אינו נקי מספקות. אכן, על פי הנחות אלה, מניין המועדים להגשת הערעור החל ביום 7.1.04, והסתיים ביום 22.2.04. אם כך הדבר, לא ברור מדוע בבקשה המקורית נטען כי לדעת בא כוח המערער ביום האחרון להגשת הערעור נופל ביום 20.2.04, וכי מניין המועדים להגשת ההליך החל ביום 6.1.04.

עם זאת, ממכלול החומר שבפניי ניתן לקבוע, כי אף שמהות הטעות בה מדובר לא הובררה לגמרי, ואף שהטענה לעניין זה לא הועלתה בהזדמנות ובאופן הנכון, כי בשל טעות של באי כוח המבקש הוגש ההליך באיחור, וכי טעות זו נוגעת, לפחות בחלקה, לחישוב מועד הגשתו של ההליך בהתחשב בתקופת העיצומים בבתי המשפט לגביה פורסמה הודעה מטעם מנהל בתי המשפט. במצב זה, נראה לי כי ניתן לקבוע כי האיחור היה נעוץ בטעות בדין של באי כוח המבקשת, אשר לא אוכל להגדירה כטעות בלתי סבירה, על רקע אי בהירות בדין. אוסיף, כי גם לא הוצבע על כל פגיעה בציפייה ראויה להגנה של המשיבים, או על שינוי מצב לרעה שלהם על יסוד אי הגשת ההליך עד ליום 19.2.04.

בהתחשב בטעמים אלה, ובמידתו המזערית של האיחור, אני נעתר לבקשה. הערעור יוגש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי פגרה. נוכח מחדלו של המבקש, תותנה קבלתו של הערעור לרישום בהמצאת אישור מטעמו על תשלום הוצאות הליך זה בסך 2,000 ₪, בתוספת מע"מ, למשיב 1. החלטה זו תועבר לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.