בש"א 1966/08 סעיד האני נ. אבראהים ג'ריס

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.1.2008 (להלן: "פסק הדין"). הבקשה הוגשה ביום 2.3.08. המבקש, אשר נפגע בתאונת דרכים, הגיש לבית-משפט השלום תביעה כנגד המשיבה 2, מבטחת הרכב, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המבקש טען כי המשיב 1 נהג ברכב בזמן התאונה, ואילו המשיבה טענה כי המבקש הוא שנהג שעה שרישיונו לא היה בתוקף. בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, עבר המבקש בדיקת פוליגרף לבחינת השאלה האם נהג ברכב ונמצא דובר שקר. בעקבות תוצאות הבדיקה פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לבטל את ההסכמה הדיונית ובבקשה נוספת להתייחס לתוצאות הבדיקה כראייה אחת מכלל הראיות ולא כראיה מכרעת. הוא טען כי בדיקת פוליגרף שעבר המשיב 1 באופן עצמאי, במסגרתה השיב כי הוא נהג ברכב בעת התאונה, העלתה כי הוא דובר אמת, וכן השיג על מהימנות הבדיקה שנערכה לו בהיותו תחת השפעת תרופות. בקשותיו אלו, כמו גם תביעתו לפיצויים, נדחו בפסק דינו של בית משפט השלום. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, במסגרתו נדונה השאלה האם לאפשר לו לחזור בו מהסכמה דיונית לפיה שאלת החבות של המבטחת תוכרע על סמך בדיקת פוליגרף שתיערך לו, נדחה אף הוא. מכאן בקשת רשות הערעור.

2.

המבקש טוען כי האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור נבע הן ממצבו הרפואי והן ממצבו הכלכלי. על אף שידע מהו המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה, נזקק לזמן כדי לבחון את האפשרות לגייס את סכום הכסף הנדרש לצורך הגשת הבקשה והפקדת העירבון. כמו כן, היה מרותק למיטתו החל מיום 5.2.08 ועד ליום הגשת הבקשה דנן, ולפיכך נבצר ממנו במשך תקופה ארוכה מהודיע לבא-כוחו כי ברצונו להשיג על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף כי סיכויי ההליך טובים ולפיכך אין לחסום את דרכו לערכאות המשפטיות.

3.

המשיבה 2 מתנגדת לבקשה. לטענתה, על-פי האסמכתאות הרפואיות שצירף המערער אין להסיק כי היה בלתי-כשיר לכל הפחות להנחות את בא-כוחו להגיש בקשת רשות ערעור במועד.

בנוסף, על אף הקשיים הכלכליים הנטענים של המבקש, יכול היה להגיש את הבקשה במועד ובצידה בקשות לפטור מאגרה ועירבון. לבסוף טוענת המשיבה כי סיכויי ההליך קלושים, ולאור כל זאת דין הבקשה להידחות.

4.לאחר בחינת הבקשה וטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות. המועד להשגה על פסק דין קבוע בחיקוק ולשם הארכתו יש צורך בטעם מיוחד. כל ככלל וכך בפרט בשים לב לאיחורו הלא מבוטל של המבקש. מחלת בעל דין יכולה להוות טעם מיוחד אם עניין המחלה מוכח כראוי ואם משתכנע בית המשפט, כי כתוצאה מן המחלה נמנע מבעל הדין לפעול בתוך המועד הקבוע בדין (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , עמ' 895 (1995)). הנתונים שלפני אינם מצביעים על מניעה שכזו. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הומצא למבקש ביום 10.1.08 ואילו על-פי האסמכתאות שצירף, החלה תקופת מחלתו רק ביום 5.2.08. משכך, עמדה לרשותו רוב התקופה המוקצבת בדין כדי לשקול את כוונתו להשיג על פסק-דינו של בית המשפט קמא ולפנות לבא כוחו. ממילא, לא הובאה לפני ראיה שיש בה כדי להוכיח כי מצבו הבריאותי של המבקש מנע ממנו, ביתר התקופה המוקצבת בדין, לפנות לבא-כוחו על מנת שיגיש בשמו בקשת רשות ערעור או לכל הפחות בקשה להארכת המועד לכך. זאת ועוד, אין במצבו הכלכלי של המבקש כדי להוות בנסיבות המקרה טעם מיוחד כנדרש, נוכח המסלולים הקיימים בדין ומאפשרים קבלת פטור כפי טענות המשיבה. על פני הדברים, גם סיכויי ההליך ב"גלגול שלישי" אינם גבוהים באופן המצדיק העתרות לבקשה. לפיכך, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.