בש"א 2122/15 ויקטור עמירה נ. בנק מזרחי

ביום 19.2.2015 נעתרה כב' הרשמת ל' בנמלך לבקשת המבקש והורתה על דחיית בקשת רשות הערעור אשר הוגשה מטעמו (רע"א 7547/14), וזאת בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. עם זאת, דחתה היא את בקשת המבקש להורות על השבת האגרה אשר שולמה בגדר ההליך (להלן: ההחלטה הראשונה ). ביום 26.2.2015 הגיש המבקש בקשה נוספת המהווה, הלכה למעשה, בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא להורות על השבת האגרה. בקשה זו נדחתה על ידי כב' הרשמת ל' בנמלך ביום 4.3.2015 (להלן: ההחלטה השנייה ).

בגדר הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 24.3.2015, עותר המבקש לקבלת ארכה להגשת ערעור. ואולם, אין זה ברור האם הכוונה היא לערעור על ההחלטה הראשונה או שמא על ההחלטה השנייה.

לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת בין אם מתייחסת היא להחלטה הראשונה ובין להחלטה השנייה. טענת המבקש לפיה נמסר לו שפרק הזמן להגשת ערעור הינו 45 ימים, וכי רק ביום 23.3.2015 נודע לו ב"שיחת טלפון מקרית" שסד הזמנים להגשת ערעור הינו 20 ימים בלבד - נטענה באופן סתמי ולקוני, ללא פירוט מספק ובלא שנתמכה בתצהיר. בנסיבות אלו, ספק אם ניתן לומר כי מדובר בטעות "בלתי נמנעת באורח סביר" (ראו והשוו, בש"מ 6229/11

דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה

(10.1.2012)). לכך מצטרפת העובדה, כי סיכוייו של הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו נחזים להיות נמוכים וזאת על רקע קביעתו הברורה של הדין בכל הנוגע להשבת אגרה בהליך של בקשת רשות ערעור.

על רקע האמור לעיל, איני סבור כי מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" אשר יש בו כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת. לא נעלמה מעיניי העובדה כי על פני הדברים נראה שהמועד להגשת ערעור על ההחלטה השנייה טרם חלף, ואולם בנסיבות העניין אין בכך כדי להטות את הכף לטובת המבקש.

הבקשה נדחית, איפוא. למותר לציין, כי ככל שיוגש ערעור על ההחלטה השנייה בתוך המועד – יקובל הוא לרישום. המזכירות תמציא החלטה זו לידי המבקש ללא דיחוי, ואף תעדכן אותו טלפונית בדבר תוכנה בהקדם האפשרי .