בש"א 2295/98 תחיה קגנוביץ נ. רון רהב

ערעור על החלטת הרשמת (כבוד השופטת מ' אגמון) מיום 23.3.98 במסגרת רע"א 1463/98.

המערערת פנתה לבית-המשפט העליון בבקשה לרשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי (רע"א 1463/98). פסק-הדין נשוא הבקשה אישר את החלטת ראש ההוצאה לפועל שלא לאכוף את המשיב להחזיר למערערת סכומים שקיבל בעקבות ביצוע פסק-דין אשר בוטל בערעור, וזאת משום שהדיון בתיק, אשר הוחזר לבית-משפט השלום, טרם הסתיים. במסגרת הבקשה לרשות ערעור הגישה המערערת בקשה לפטור מערבון. בקשתה נדחתה על-ידי הרשמת, משום שלא נתמכה על-ידי תצהיר ומשום שלא נטענו בה טענות הנוגעות לחוסר יכולת כלכלית של המבקשת, למעט האמירה הכללית כי היא "אלמנה חסרת כל". על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

בערעור נטען, כי טעתה הרשמת בחושבה כי הבקשה מבוססת על טענה של חוסר יכולת כלכלית, בעוד טעמה האמיתי היה העובדה שהמשיב כבר מחזיק בידו סכום כסף השייך למערערת - הוא הסכום שנפסק לו בפסק-הדין שבוטל - אשר ממנו יוכל לנכות הוצאות שיוטלו עליו, ולכן אין צורך בהפקדת עירבון. בתגובתו מציין המשיב כי המבקשת היא בעלת אמצעים, וכי טענתה שלפיה יכול הכסף שברשותו לשמש כערבון כמוה כהכרעה בערעור שמבקשת המערערת להגיש.

דין הערעור להידחות. הטענה כי הכסף שמחזיק המשיב עשוי לשמש ערבון להוצאותיו בבקשת רשות הערעור לא הוזכרה כלל בבקשה לפטור מאגרה, ומכאן שאין להתיר את העלאתה בערעור. למעלה מהצורך אציין, כי ממילא היה דינה להידחות, מאחר שהיא מתבססת על זכותה של המערערת להחזיק בכסף, בעוד זכות זו היא נשוא הדיון בערעור המתבקש.

הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיב בסכום של 3,000 ש"ח.