בש"א 2338/17אליהו לוי נ. יואל יוסף

1.

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי המופנה כלפי פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.9.2016, בו אושרו שני פסקי בוררות שניתנו בעניינם של הצדדים.

הבקשה הוגשה כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין. לטענת המבקש האיחור נבע מטעות שלו בהבנת פסק הדין ומשמעותו. הטעות הנטענת נוגעת לחיוב כספי שנכלל בפסק הבוררות השני (בנוסף לחיובים נוספים שנכללו בו) לפיו על המבקש לשלם למשיב 1 סך של 480,000 ש"ח אם לא יבצע את הקבוע בסעיף א' לפסק הבוררות (העברת בעלות בעמותה וגני ילדים למשיב 1 בתוך שלושים ימים). המבקש סבר לטענתו כי התנאי הקבוע בפסק הבורר לא התקיים ולכן הוא פטור מתשלום הסכום האמור. משמעות פסק הדין הובנה, כך נטען, רק בעקבות אירועים מאוחרים: בהמשך לפסק הדין ניתנה ביום 3.11.2016 פסיקתה, אשר לטענת המבקש ניתנה במעמד צד אחד, והוא התוודע לכך שניתנה משהומצאה לו ביום 3.1.2017 אזהרה לביצוע פסק דין כספי.

המבקש מוסיף כי הגיש בקשה לביטול הפסיקתה ובקשתו זו נדחתה ביום 15.2.2017. להשלמת התמונה יצוין כי המבקש השיג על ההחלטה מיום 15.2.2017 בה נדחתה הבקשה לביטול הפסיקתה, אך בקשתו למתן רשות ערעור נדחתה (רע"א 2335/17, החלטה מיום 26.7.2017).

2.

המבקש מדגיש בבקשתו כי הוא סבר "ועדיין הוא סבור" כי אישור פסק הבוררות לא הקים עילה לחייבו בסך של 480,000 ש"ח כיוון שלא נערך דיון האם התנאי שנקבע התקיים, ולו סבר כי יש באישור פסק הבורר לחייבו בסכום זה היה מגיש הליך ערעורי במועד. לדבריו רק לאחר שבקשתו לביטול הפסיקתה נדחתה התברר לו כי שגה כאשר לא הגיש הליך ערעורי. עוד טוען המבקש כי היות והגיש הליך ערעורי על ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול הפסיקתה לא התגבשה הסתמכות המשיבים על סופיות פסק הדין. לבסוף טוען המבקש כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת טובים.

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה. בין היתר טוענים הם כי המבקש בחר שלא להגיש הליך ערעורי במועד משיקוליו, כי כבר ביום 19.9.2016 שלח בא-כוחם לבא-כוחו מכתב בו פורטו הסכומים אותם עליו לשלם לפי פסק הבורר שאושר, וכי חלף הגשת הליך ערעורי בחר המבקש לנסות ולהלך עליהם אימים בדרכים פסולות.

בתשובה שהגיש המבקש מכחיש הוא את טענות המשיבים. כן טוען הוא כי למעשה אין לומר שההליך הערעורי לא הוגש במועד מחמת טעות, שכן הפסיקתה שניתנה היא "פסיקתה מתקנת", ולכן החיוב הכספי נקבע למעשה בה לראשונה. כן נטען כי במצב שנוצר יש לראות את הבקשה לביטול הפסיקתה כ"הליך תלוי ועומד" המצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שלפניי סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.

תחילה אציין כי אין מקום לקבל את הטענה אותה העלה המבקש בתשובה לתגובה לפיה כלל לא איחר בהגשת ההליך כיוון שיש למנות את הימים להגשת ההליך הערעורי מן המועד בו נדחתה בקשתו לביטול הפסיקתה. טענת המבקש בעניין זה היא כי הפסיקתה היא "פסיקתה מתקנת" המשנה מפסק הדין, ועל כן המועד להשיג על פסק הדין נמנה ממועד הינתנה (ובענייננו מן המועד בו נדחתה הבקשה לביטולה, וזאת על יסוד ההנחה שהפסיקתה ניתנה במעמד צד אחד). ואולם, קיים קושי בהנחתו זו של המבקש. בבקשה למתן פסיקתה נכתב כי " הפירוט האופרטיבי של פסק הדין של הבורר הוא כאמור בפסיקתה המצ"ב", ובפסיקתה שנחתמה נכתב " בהתאם לפסק דין של בית משפט זה מיום 19.9.2016 ובהתאם לפסקי הבורר הרב דוב האשל אשר אושרו במסגרת פסק הדין, הנני מורה בזאת כדקלמן..." [ההדגשות הוספו]. נראה אם כן כי במשקפיו של בית המשפט אשר חתם על הפסיקתה לא ניתנה פסיקתה המשנה או מתקנת את פסק הדין, אלא פסיקתה המשקפת את הקבוע בו. טענת המבקש לפיה בפועל, ולמרות שבית המשפט לא כיוון לכך, הפסיקתה אינה משקפת את פסק הדין, אינה יכולה לשנות את מועד ההשגה על פסק הדין שקדם לה, תוך הנחת המבוקש (ראו והשוו: ע"א 4768/15 בן דב נ' קרן רייכבך סגל ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק) (29.1.2016) והאסמכתאות המובאות שם). עוד אוסיף כי גם מקום בו ניתנת פסיקתה מבהירה או מתקנת, אין בכך כדי להקנות ארכה אוטומטית להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית (ראו 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פסקאות 12-19 (10.8.2010)).

נקודת המוצא היא אפוא כי הבקשה למתן ארכה הוגשה באיחור ממושך של מספר חודשים, ועל כן המשוכה הניצבת לפני המבקש גבוהה היא. לטעמי לא עלה בידי המבקש לצלוח משוכה זו.

המבקש מעלה בכתבי בי-הדין שהגיש טענות שונות, אשר ספק האם הן מתיישבות זו עם זו, כהסבר לאיחור הממושך בהגשת הבקשה. תחילה נטען בבקשה כי גם עתה סבור המבקש שפסק הדין המאשר את פסקי הבוררות אינו כולל חיוב לתשלום הסך של 480,000 ש"ח, ובתשובה לתגובה הדגיש כי כלל אין מדובר בטעות בהבנת פסק הדין אלא שהפסיקתה כללה תוספת שגויה. על יסוד טענה כזו - לפיה לא נפלה שגגה בפסק הדין, בהתאם לפרשנותו "הנכונה" - ספק אם המבקש כלל יכול להגיש הליך ערעורי מטעמו על פסק הדין גופו (להבדיל מעל הפסיקתה) (השוו ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פסקה 15 (20.6.2010)). עוד ראוי להזכיר כי המבקש השיג בפועל על ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול הפסיקתה - בה העלה גם את השגותיו על "התוספת" שנכללה לטעמו בפסיקתה - ובקשת רשות הערעור נדחתה.

5.

לצד זאת טוען המבקש בבקשה כי האיחור נבע מטעות בהבנת פסק הדין ומשמעויותיו. אולם גם אם בוחנים רגל זאת של הבקשה, לא הוכיח המבקש "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

טענת המבקש היא כי האיחור הממושך בהגשת ההליך נבע מכך שהבין לראשונה את המשמעות של פסק הדין עת נשלחה לו אזהרה ונודע לו על הפסיקתה. ואולם דומה בעיני כי קיים קושי בטענתו על רקע החומר שהוצג לפניי.

ראשית, המשיבים צירפו לתגובתם מכתב אותו שלח בא-כוחם לבא-כוח המבקש ביום מתן פסק הדין, 19.9.2016, בו נכתב "בהתאם לפסק הדין מהיום, נא הורה למרשך לפעול כדלהלן: 1. להעביר לידי הח"מ סך של 480,000 ש"ח, וזאת לאור אי עמידה בתנאי הבורר...". כלומר מיד עם הינתנו של פסק הדין ידע המבקש כי לפחות לגישת המשיבים נגזר מפסק הדין חיוב אופרטיבי לשלם את הסכום האמור. יצוין בהקשר זה כי בפי המבקש אין כל טענה (גם לא בתשובה שהגיש) כי בא-כוחו לא יידע אותו על מכתב זה.

שנית, במועד הגשת הבקשה למתן פסיקתה, 13.10.2016, שבה והתבררה למבקש המשמעות האופרטיבית אותה ייחסו המשיבים לפסק הדין, אך הבקשה דנן הוגשה רק חמישה חודשים לאחר מכן. המבקש טוען אמנם כי לא ידע על הבקשה למתן פסיקתה ואף לא על הפסיקתה שניתנה כיוון שבא-כוחו בהליך קמא הפסיק לייצגו, אולם בעניין זה יש להפנות לאמור בהחלטה מיום 15.2.2017 בה נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסיקתה, בה נקבע כי:

"המשיב בתובענה [המבקש] מתחמק מלהתייחס ישירות לטענה כי בוצעו על ידו מהלכים המלמדים על ידיעתו בדבר הבקשה למתן פסיקתה. אין גם מחלוקת כי בקשה זו שוגרה למי שנחשב כמייצגו באותה עת ...".

כזכור הליך ערעורי שהופנה כלפי החלטה זו נדחה (רע"א 2335/17 הנ"ל). כב' השופט י' דנציגר קבע בהחלטתו בהקשר זה כי:

"בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לבטל את החלטתו מכוח תקנה 201 לתקנות, שכן המבקש (ולמצער בא כוחו הקודם), ידעו לכאורה על הגשת הבקשה למתן הפסיקתא, ויכלו להגיב עליה. לפי שורת הדין, איני מוצא עילה להתערב בקביעה זו, שכן היא קביעה עובדתית במהותה . זאת ועוד, הלכה למעשה, טענת המבקש היא שאין מקום "להאשימו" אך ורק בשל כך שבא כוחו הקודם לא העביר לידיעתו כי המשיבים נקטו הליך למתן פסיקתא. אף אם יש אמת בדבר, נדמה כי טענות אלה מצויות במישור היחסים שבין המבקש לבין בא כוחו הקודם; ואין לזקוף זאת לחובת המשיבים, אשר זכו בפסק דין ..." [ההדגשה במקור].

לפי קביעה זו, יש לצאת מן ההנחה כי המבקש או לפחות בא-כוחו ידעו על הגשת הבקשה למתן פסיקתה במועד הגשתה, וכי בכל מקרה וגם אם בא-כוח המבקש לא יידע אותו על כך, אין לזקוף זאת לחובת המשיבים.

שלישית, גם לשיטתו של המבקש ידע הוא על הפסיקתה שניתנה במועד בו הומצאה לידיו אזהרה בהליך ההוצאה לפועל בו נקטו המשיבים. בהתאם לאסמכתא שצורפה לתגובת המשיבים האזהרה הומצאה למבקש ביום 3.1.2017 (וגם המבקש ציין כך בבקשתו). אולם גם באותה נקודת זמן לא מצא המבקש לנכון להגיש בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי המופנה כלפי פסק הדין. חלף זאת הגיש הוא, כשלושה שבועות לאחר מועד המצאת האזהרה, בקשה לביטול הפסיקתה, ואת הבקשה שלפניי הגיש רק למעלה מחודשיים לאחר מועד המצאת האזהרה וכחודש לאחר שבקשתו לביטול הפסיקתה נדחתה. הנה כי כן, גם לאחר שלא נותר עוד ספק בליבו של המבקש לעניין פרשנותם של המשיבים ואף של בית המשפט המחוזי לעניין המשמעות האופרטיבית של פסק הדין, לא מיהר הוא להגיש בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין אלא בחר לפעול לביטול הפסיקתה בלבד. לאחר שנכשל המבקש בנתיב הדיוני בו נקט, מבקש הוא להשיב את הגלגל לאחור ולהשיג על פסק הדין עצמו. אולם לא ניתן לעשות כן שהרי בזמן אשר חלף, ובפרט בהתחשב בהליכים שננקטו אשר הופנו כלפי הפסיקתה בלבד, התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות פסק הדין. כן איני סבורה כי בנסיבות העניין הקונקרטי יש לומר כי הגשת הבקשה לביטול הפסיקתה היתה בבחינת "הליך תלוי ועומד" המצדיק מתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, ובין היתר אציין בהקשר זה כי עת הוגשה הבקשה לביטול הפסיקתה פסק הדין היה חלוט זה מכבר (השוו בש"א 10652/07 פרבדה נ' דראי , פסקה 6 (9.1.2008)).

לכל האמור יש להוסיף כי גם בהליך שהגשתו מתבקשת המשוכה הניצבת לפני המבקש גבוהה היא, ויוזכר כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור (ראו רע"א 1158/12 נהיר נ' גדעון ברמץ, עו"ד (20.5.2012)). על פני הדברים ובזהירות המתבקשת דומני, לאחר עיון בפסק הדין ובבקשת רשות הערעור המצורפת לבקשה, כי ענייננו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו.

בנסיבות המתוארות סבורה אני כי המבקש לא הוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה ממושכת כמבוקשו, ולפיכך הבקשה נדחית. כפועל יוצא אין מקום לקבל לרישום את בקשת רשות הערעור המצורפת לבקשה שלפניי (וממילא אין מקום לקבל לרישום גם את הבקשה למתן סעד זמני אותה ביקש המבקש להגיש ביום 30.10.2017).

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח.