בש"א 2378/99 ברוך ברסקי נ. חיים טרייביץ

1.בפני בקשת המבקש להורות על הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק ע"מ 1053/98.

2.המבקש סומך את בקשתו על כך שהבקשה הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בדין ועל כך שהוא נאלץ לעיין בתיק אחר של בית משפט זה עליו הוא מבקש להסתמך (רע"א 6810/97) לצורך ערעורו. עוד טוען המבקש כי טובים סיכויי ערעורו להתקבל, לאור החלטת בית משפט זה ברע"א 6810/97.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטעמם, לא הביא המבקש כל "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת המועד המבוקשת. הטענה בדבר ימי שביתת בתי המשפט איננה מהווה אף היא נימוק מיוחד. כמו- כן, לגופו של עניין, לא עולה מן התיק כל שאלה בעלת השלכות החורגות מן הצדדים לתיק, בניגוד לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לצורך מתן רשות ערעור.

4.עוד יש לציין כי המבקש ביקש להתיר לו להגיב של תשובת המשיבים לבקשתו. עיינתי בבקשה ובנימוקיה, אך לא ראיתי בהם דבר שיצדיק את מתן הרשות האמורה שכן הטיעונים האמורים שם אינם צריכים לצורך מתן החלטה בבקשה זו.

4.לאחר עיון בטענות המשיבים ובצירופים לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיבים.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- קובעת כי כאשר נקבע מועד או זמן לעשיית דבר מה בחיקוק, רשאי יהיה הרשם או בית המשפט להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו. טעמים כאלה אינם מצויים במקרה דנא.

5.פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד הצדדים ביום 24.2.99. בהתאם לתקנה 399 לתקנות, שומה היה על המבקש להגיש בקשתו תוך שלושים יום. אם נביא במניין הימים את ימי השביתה שהוכרו ביחס לבית משפט זה, יוצא עדיין כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור. העובדה כי חלק מימי השביתה לא הוכרו ביחס לבית משפט זה נבעה מכך כי בפועל ניתן היה להגיש, באותן פרקי זמן, מסמכים לבית המשפט. לעניין זה ייאמר כי המבקש כלל לא טען כי ניסה להגיש את בקשתו באותם פרקי זמן אך בקשתו לא נענתה.

6.אם ירדתי לסוף דעתו של המבקש הרי שטענתו ביחס לרע"א 6810/97 היא כפולה. ראשית, טענתו היא, במשתמע, כי תיק זה הוזמן על ידו לעיון, ככל הנראה על מנת לדלות ממנו מידע הרלוואנטי למבקש, וכי הדבר ארך זמן. שנית, ולגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין עניינו של המבקש דומה לעניין שנדון ברע"א 6810/97. טענות אלה יש לדחות.

7.אשר לטענה הראשונה. הצדק בעניין זה עם המשיבים. לו סבר המבקש כי טובת עניינו דורשת הסתמכות על רע"א 6810/97, יכול היה הוא לעיין בתיק זה עוד קודם שהגיע עניינו אל בית המשפט זה, על מנת להביא את עניינו לפני בית המשפט המחוזי באופן נאות. העובדה שהמבקש לא עשה כן אז בוודאי שאיננה יכולה לשמש לו נימוק - ולא כל שכן נימוק כבד משקל - לתמיכה בבקשה זו. לעניין זה נפסק כי כאשר איחור של בעל דין נגרם עקב נסיבות שהן בשליטתו לא יטה בית המשפט להאריך מועדים ( ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נגד מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209). מעבר לכך, אם ראה שהעיון לוקח זמן, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד הנקוב.

לגופו של עניין, ולאחר עיון בפסק הדין, נראית לי - על פני הדברים - מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיו אין העניין הנדון דומה לראיה שמוצא המבקש ברע"א 6810/97. המבקש גייס לשיטתו את פרוטוקול בית המשפט וכתב הגנה שהוגש כי ידי המבקשת ברע"א 6810/97, על מנת להוכיח כי המבקשת שם הייתה מיוצגת, ולו רק בפתיחת הליכים, כפי שהוא היה, לטענתו.

ברם, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המבקש היה "מיוצג לחלוטין" בלשון בית המשפט קמא וכי לא הייתה טענה שניתן היה להעלות ולא הועלתה. למעשה, קבע בית המשפט קמא כי הייתה ישיבה אחת בה המבקש לא היה מיוצג (בה נפסק על פירוק השיתוף) ואילו בכל שאר הישיבות היה הוא מיוצג. לעומת זאת, במקרה האמור ברע"א 6810/97 מודה גם המבקש באפשרות כי ייתכן והמבקשת שם הייתה מיוצגת רק לצורך הגשת כתב ההגנה, ואילו לאחר מכן ייתכן - ואין אני קובעת דבר לעניין זה - כי כלל לא הייתה היא מיוצגת.

8.השאלה אימתי יעניק בית המשפט רשות לערער על פסק דין שניתן בערעור נדונה בר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ נגד מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, שם קובע הנשיא שמגר בעמ' 127, לאמור:

"...בבואו לשקול את השאלה אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון שהעיקר בה בוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף."

ובהמשך הדברים, כותב הנשיא:

"לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם..., אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר...; מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם, בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין.."

אכן, המקרים המובאים בציטוטים דלעיל אינם בבחינת רשימה ממצה של מקרים, אולם רוח הדברים ברורה היא. דומני כי המקרה שפני אינו עונה, על פניו, על אף לא אחד מן הקריטריונים שהותוו לעיל. כפי שציינתי, לכאורה בצדק איבחן בית המשפט המחוזי את האמור ברע"א 6810/97 מנסיבות מקרה זה. לפיכך, הסתירה בין פסקי הדין לה טוען המבקש, איננה סתירה אף לא לכאורה.

כללם של דברים, לא מצאתי בנימוקי המבקש כל טענה שיש בה כדי להוות נימוק של ממש להארכת מועד להגשת רשות ערעור, ולא עוד אלא שסבורה אני כי סיכויה של בקשת רשות ערעור מעין זו - קלושים הם. לאור האמור לעיל, מורה אני כי הבקשה תידחה.

המבקש ישא בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין.