בש"א 2399/02 מוחמד הלאל נג'אר נ. לוטפיה עחיאן נג'אר

בפני ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט העליון (ב' אוקון) בע"א 8805/01.

1.המשיבות הגישו ערעור לבית משפט זה (ע"א 8805/01) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1619/99). הערעור הוגש באיחור. לאור זאת הוגשה מטעם המערער בקשה למחיקת הערעור על הסף. על פי החלטת הרשם (ב' אוקון) הוגשה תגובה לבקשה למחיקת הערעור על הסף. תגובה זו כללה אף בקשה להארכת מועד. לתגובה זו צורף תצהיר המשיבה מס' 2. בהחלטתו (מיום 7.3.2002) קבע הרשם, כי למעשה אין בפי המשיבות תגובה עניינית להגשת הערעור באיחור, ולפיכך יש לראות את תגובתן כבקשה למתן ארכה. הבקשה הועברה לתגובת המערער. המערער הגיש (ביום 12.3.2002) את תגובתו לבקשת המשיבות. לתגובה זו לא צורף תצהיר וטענת המערער הייתה, כי אין מקום להתייחס לכלל הטענות שהועלו בבקשה להארכת מועד, אלא רק לעובדות המפורטות בתצהיר המשיבה 2. לטענתו, תצהיר זה אינו מגלה כל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לאחר קבלת תגובת המערער ניתנה (ביום 13.3.2002) החלטת הרשם לפיה ניתנת למשיבות אפשרות להגיב לתגובת המערער, תוך ליווי התגובה בתצהיר מפורט. כנגד החלטה זו מכוון הערעור שלפני.

2.טענתו של המערער מתבססת על הוראות תקנה 241(ג) ו241-(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות), לפיהן:

"(ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו, או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.

(ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחויבים, הוראות תקנת משנה (ג)".

לדבריו, על פי הוראות תקנה 241(ג) ניתנה לו האפשרות להגיש תצהיר אולם הוא לא היה חייב לעשות כן. לטענתו, כוונת מתקין התקנות בהוראת תקנה 241(ג1) הייתה שלא לאפשר כלל הגשת תצהיר נוסף. לכל היותר ניתן לפרש תקנה זו באופן המאפשר הגשת תצהיר נוסף אשר יתייחס כתשובה בלבד לטענות עובדתיות שהועלו בתצהיר מטעם המשיב (המערער בהליך שלפנינו). היות ובמקרה זה לא הוגש תצהיר מטעם המערער, אשר אינו מחויב לעשות כן כאמור בתקנה 241(ג), לא עומדת למשיבות הזכות להגיש "תצהיר מפורט" נוסף. מתן האפשרות להגיש תצהיר נוסף, כאמור בהחלטת הרשם, תאיין את כל משמעות הבקשה להארכת מועד, שכן המערער יהא מנוע מלהגיש תצהיר נגדי אשר יתייחס לעובדות חדשות שזכרן לא בא בתצהיר הראשון. הדבר יהווה פגיעה מהותית במערער. המשיבות בתגובתן טוענות, כי הערעור שלפנינו מכוון למעשה כנגד תקנה 241(ג1) ולא כנגד החלטת הרשם. זאת שכן החלטת הרשם היא אך בגדר הפרשנות הנכונה להוראות התקנה. לטענתן, תקנה 241(ג) שלובה בתקנה 241(א), בכל הנוגע לצירוף תצהיר. הכלל העולה משתי התקנות לעיל הוא כי צירופו של תצהיר שלא צורף יתאפשר רק ברשות בית המשפט. כך גם לגבי תקנה 241(ג1). לפיכך, החלטת הרשם בנוגע לצירוף תצהיר היא בגדר סמכותו. המשיבות מוסיפות, כי כתב תשובה בהתאם להוראות תקנה 241(ג1) יכיל טענות עובדתיות המתיישבות עם בקשת המבקש. משום כך, מקום שהטענות העובדתיות והמשפטיות מופיעות בבקשה עצמה, בנקל יתאפשר צירוף תצהיר. לא כל שכן כאשר הטענות העובדתיות מופיעות בבקשה עצמה להארכת מועד, ומשכך ידועות למערער. לפיכך, אין הצדקה להתנגדותו לצירוף תצהיר המכיל אותן טענות, וכל מטרתה היא עיכוב הדיון המהותי בערעור בתיק.

3.נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ללא להידרש לסוגיית פרשנות תקנה 241 לתקנות, הרי סעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: החוק) מורה אותנו:

"רשם רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשה בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך, לרבות ענינים אלה:

...

(3) הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור".

הרחבה זו בסמכות, מחייבת לתת את הדעת לא רק לסיבת האיחור, אלא גם לגופו של העניין, העומד לדיון. מכאן, שתקנה 241 אינה המקור היחיד לסמכות הרשם בעניין הארכת מועדים (ראו: א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה חמישית מעודכנת, תשנ"ט - 1999), 557). לפיכך, משראה הרשם לנכון לאפשר למשיבות להגיש תצהיר מפורט נוסף, הרי שפעל בגדר סמכותו. במידה ויהיה המערער מעונין להגיש תגובה המגובה בתצהיר פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה כאמור לרשם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.